תנ"ך על הפרק - במדבר ה

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

וישלחו מן המחנה. תניא, רבי יוסי אומר, לא מקומו של אדם מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו, וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהיה נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, הוגללו הפרוכת הותרו הזבים והמצורעים ליכנס לשם ^אכי הפרוכת היו נגללין בשעת נסיעתן והיו נוסעין אז כולם ובאים זבים ומצורעים ונכנסים במתנה. ועיין מש"כ בענין אגדה זו בס' שמות בפסוק במשוך היובל המה יעלו בהר. .
(תענית כ"א ב׳) וישלחו מן המחנה. אמר רבא, כתיב וישלחו מן המחנה וגו׳ אל מחוץ למחנה תשלחום, מה ת"ל, ללמד, שכל היכי דקרינא ביה אל מחוץ למחנה תשלחום קרינן ביה וישלחו מן המחנה, וכל היכי דלא קרינא ביה אל מחוץ למחנה תשלחום לא קרינן ביה וישלחו מן המחנה, מכאן לטמאי מתים שדחקו ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה שפטורים על ביאת מקדש בטומאה ^בר"ל שדחקו ונכנסו בשעת הקרבת פסח. והבאור הוא דמחוץ למחנה פירושו לגמרי אף מן העזרה, ומן המחנה פירושו היכל, דכך משמע מן המחנה אפילו מקצת מחנה דהיינו היכל, ור"ל כל היכי דקרינא אל מחוץ למחנה תשלחום דהיינו אף מן העזרה קרינן ביה מן המחנה אפילו מן ההיכל, וכל היכי דלא קרינא ביה אל מחוץ למחנה מן העזרה דהיינו בפסח הבא בטומאה שמותרים ליכנם לעזרה דצרכי פסח נעשים שם, לא קרינן ביה וישלחו ממקצת מחנה אף מן ההיכל. ואמנם זה פשוט דרק מכרת איפטרי, אבל איסור עשה איכא.
ועיין בסוגיא כאן במשנה, הפסת שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין מכרת, ור' אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש, ומפרש בגמרא טעמיה דר"א בזה"ל, ר"א אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבין ת"ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין זבים ומצורעים משתלחין, בזמן שאין טמאי מתים משתלחין [כגון פסח הבא בטומאה] אין זבים ומצורעים משתלחין, ע"כ. ולא ס"ל כהדרשה שבסמוך שיש שעה שזבים ומצורעים משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין, יעוי"ש. והנה פשוט דקי"ל כחכמים נגד ר"א, וכ"פ הרמב"ם, ולכן השמטנו דרשה זו מפני שאינה אליבא דהלכתא כדרכנו בחבור זה. .
(פסחים צ"ה ב׳) כל צרוע וכל זב. ויאמר טמא מת ואל יאמר זב ומצורע ואני אומר, אם טמאי מתים משתלחין זבים ומצורעים לא כל שכן ^גדזבים ומצורעים חמורים מטמא מת מפני שטומאה יוצאת מגופן. , אלא יש לך שעה שזבים ומצורעים משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזו היא, זה פסח הבא בטומאה ^דכשרוב צבור טמאי מת עושין פסח בטומאה וזבים ומצורעים שבהם נדחין, שלא נדחו מפני הפסח רק טמאי מת ולא טמאים אחרים. ומכאן יליף ר' שמעון בן לקיש דאם רוב הצבור טמאים נעשה פסח בטומאה, ולא ניחא ליה ללמוד מפסוק דפ' בהעלותך בענין פסח שני איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה ואין צבור נדחין כמו דיליף ר' יוחנן, משום דאי מהתם אפשר לומר דרק יחיד נדחה לפסח שני, צבור לית להו תקנתא כלל, ועיין מה שכתבתי עוד בפרשה בהעלותך שם. –
והנה לא נתבאר לר' יוחנן דלא ס"ל דרשה זו יש לך שעה שזבים ומצורעין משתלחין ואיזו היא זה פסח הבא בטומאה, מה יעשה בדיוק לשון זה יאמר טמאי מת ואל יאמר זב ומצורע וכו'. וי"ל עפ"י המבואר בתענית כ"א ב' [והובא לעיל] דבשעת סילוק מסעות זבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן, אפשר לשמש הלשון יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין לענין זה דהיינו בשעת סילוק המסעות, ודו"ק. .
(פסחים ס"ו ב') וכל זב. וכל זב – לרבות בעל קרי, וכל טמא – לרבות טמא שרץ, כל צרוע למה לי, איידי דכתב כל זב כתב נמי כל צרוע ^הר"ל אע"פ דאינו מרבה מאומה. ועיין מגילה ח' ב' חקרו בגמ' רבוי לשילוח מצורע מוסגר, ותמיהני שלא דרשו רבוי מלשון פסוק זה כל צרוע, וצ"ע. .
(שם ס"ז א׳ וב׳) מזכר עד נקבה. דומיא דזכר ונקבה שנעשין אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שהכניסוה למקדש פטורין ^ובאור הענין, דאדם וכלים נעשין אב הטומאה ע"י שתי סבות, ע"י מגע וע"י מדרס, כגון הנוגע במת שהוא אבי אבות הטומאה נעשה הנוגע אב הטומאה, והזב והזבה הם ג"כ אבות הטומאה, וכן הכלים הראוים למדרס ולמושב הזב נעשין אב הטומאה ע"י מדרס של זב כמבואר בפ' מצורע, והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא, יצא כלי חרס שאינו ראוי למדרס משום דאם נטמא אין לו טהרה אלא ישבר כמבואר בפ' שמיני, ולכן קי"ל מדרס כלי חרס טהור, וכן ע"י מגע במת, דכתיב (פ' חקת) וחטאו ביום השביעי, וכל אשר יגע בו הטמא, כל היכי דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא, וכל היכי דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת, וכלי חרס אין לו טהרה.
ועיין בסוגיא כאן באה עוד דרשה מפסוק זה מזכר עד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה, יצא שרץ שאין לו טהרה, ולכן פסק חד אמורא דהמכניס טמא שרץ למקדש חייב ומכניס שרץ עצמו פטור, אבל לא קי"ל כן, ולכן השמטנו דרשה זו. .
(עירובין ק"ד ב׳) מזכר עד נקבה. אמר רב נחמן אמר רב, טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם אין חייבין על ביאת מקדש ^זלובן דומה לקרי ואודם לדם נדה, ובין שראו שניהם כאחת ובין שראו זה אח"ז, והרבותא בזה אע"פ דקי"ל דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאת בלובן, כמבואר בפ' מצורע, אך אם ראו שניהם כאחת דממ"נ הם טמאים הו"א דחייבים על ביאת מקדש קמ"ל מגזה"כ כדמפרש. , שנאמר מזכר עד נקבה, זכר ודאי נקבה ודאית, אי הכי, כי איטמי בשאר טומאות נמי, אמר קרא מזכר – מטומאה הפורשת מן הזכר ^חר"ל דפריך כיון דפטורם בא מגזה"כ מזכר עד נקבה, א"כ יהיו פטורים אפי' אם נטמאו בשאר טומאות, והול"ל סתם טומאת אוהל שנטמאו פטורים על ביאת מקדש, ומשני אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר דהיינו לובן, וכן עד נקבה מטומאה הפורשת מן הנקבה דהיינו אודם, ומדייק מדהיה די לכתוב זכר או נקבה. ובדרשה הסמוכה בא רבוי מיוחד לשילוח טו"א בשאר טומאות, ואותו הדורש אינו מסתפק ברבוי המ"ם דמזכר כמבואר כאן. .
(נדה כ"ח ב׳) מזכר עד נקבה. אחד גדולים ואחד קטנים במשמע ^טדאם היה הכונה גדולים דוקא היה אומר מאיש עד אשה, דשם איש יונח על גדול, כמבואר לפנינו בפ' וישלח (ל"ד כ"ה). [ספרי]. אל מחוץ למחנה. מה ת"ל, שיכול אין לי רק שלא יגעו בארון ובנושאים, אבל יקנו להם מקום בפני עצמן, ת"ל אל מחוץ למחנה תשלחום ^יר"ל דהו"א כיון דהפרשה הזאת כתובה סמוך להפרשיות דאיירי בארון ובנושאים, הוי עיקר הקפידא רק שלא יגעו טמאים בהם, אבל מותרים להיות במחנה במקום מיוחד. .
(שם) תשלחום. לרבות טומטום ואנדרוגינוס שנטמאו בשאר טומאות חוץ מלובן ואודם ^יאעיין מש"כ לעיל אות ח'. .
(שם) תשלחום. לרבות כלים, ולרבות את מי שאינו יכול להשתלח ^יבכפי הנראה דריש כן מרבוי לשון אל מחוץ למחנה תשלתום דמיותר הוא, אבל לא נתבאר איך שייך לכלול כלים בלשון רבוי זה. וי"ל דסמיך אסיפא דקרא ולא יטמאו את מחניהם, דכיון דהטעם הוא שלא ימצא טומאה במחנה א"כ אין נ"מ איזו טומאה שהיא, אם אדם אם כלים. .
(שם) ולא יטמאו את מחניהם. תניא, יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת, ת"ל ולא יטמאו את מחניהם, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה ^יגשהזב משתלח חוץ למחנה שכינה וחוץ למחנה לויה ומותר להיות במחנה ישראל, וטמא מת משתלח רק חוץ למחנה שכינה ומותר להיות גם במחנה לויה, והמצורע משתלח חוץ לכל השלש מחנות. ומה שלא חשיב כאן מצורע הוא משום כי להמצורע ידוע קביעות מחנה מיוחדה, כמבואר בפ' מצורע בדד ישב, שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו, יעוי"ש. וזו דעת ר' יהודה, ור"ש דריש בענין אחר, וקי"ל כר"י. –
וכלל סדר השילוחים והמחנות כך הוא, מצורע משתלח חוץ לשלש מחנות, ומה היא מחנה ישראל, ירושלים וכל עיירות המוקפות חומה. זב וזבה משתלחין חוץ לשתי מחנות, והיינו מחנה שכינה ומחנה לויה, מחנה לויה היא מתחלת הר הבית עד תחלת עזרת ישראל, ושער נקנור בכלל מחנה לויה, וטמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה, והיינו מתחלת עזרת ישראל ולמערב, ובמדבר לפנים מן הקלעים, והוא חצר אוהל מועד. עיין מכל זה בפסחים ס"ז א', פ"ה ב', זבחים קי"ז א' ופ"א דמס' כלים. .
(פסחים ס"ז א׳) ולא יטמאו את מחניהם. הרי זו אזהרה לטמא הבא אל המקדש ^ידואיצטריך לאשמעינן זה משום דאין עונשין אא"כ מזהירין, והעונש מפורש בפ' חקת את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש. .
(מכות י"ד ב׳) ולא יטמאו את מחניהם. [מכאן לטמא שבא למקדש לוקה, ואע"פ דבעלמא לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, שאני הכא דלאו שקדמו עשה הוא] ^טוהעשה בכאן היא וישלחו מן המחנה. והסברא בזה, דכיון דאפשר לקיים העשה קודם עבירת הלאו לא נקרא זה הלאו ניתק לעשה ואפי' תקיימנו אתר עבירת הלאו לא נפטר מן המלקות. ובסוגיית הגמ' כאן פלפול בענין זה אם כלל זה הוא בכ"מ. .
(שם ט"ו א׳) כן עשו. מה ת"ל, ללמד שאף הטמאים עצמן לא עכבו ^טזמדייק יתור לשון כן עשו אחרי דכתיב ויעשו כן בני ישראל, ודריש ששני צווים בפרשה זו, אחד לב"ד שישלחום, ואחד להטמאים עצמן שיצאו ולא יסרבו לצאת, ואשמעינן בזה שכן עשו הטמאים שיצאו מרצונם בלא כפיה. [ספרי]. איש או אשה. תניא, כל מצות לא תעשה אחד האנשים ואחד הנשים חייבים, דאמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ^יזמדייק דלגופיה לא איצטריך הלשון איש או אשה אחרי דכתיב בסיפא דקרא ואשמה הנפש ההיא ושם נפש כולל גם נשים, וכמ"ש בפסחים צ"א ב' במכסת נפשות לרבות הנשים. והנה הלשון כל לאו דוקא הוא, אלא ר"ל רוב המצות, יען שיש מצות ל"ת שהנשים פטורות, כמו לאו דהשחתת זקן, אם יש לה, כמבואר בקדושין ל"ה א', ופיאות הראש וטומאה למתים אם היא בת כהן, כמבואר לפנינו הכל בפ' קדושים ובפ' אמור. .
(קדושין ל"ה א') ואשמה הנפש ההיא. [ואשמו לא נאמר אלא ואשמה הנפש ההיא] לרבות הגר וטומטום ואנדרוגינוס ^יחואמנם אין בכלל זה גם קטן, דהא אפי' בעבודת כוכבים דחמיר טפי פטור הקטן, כמבואר בענין זה בפ' שופטים מכש"כ בשארי מצות ל"ת. [ספרי]. והתודו את חטאתם. תניא, ר׳ נתן אומר והתודו את חטאתם אשר עשו, זה בנה אב לכל המתים שטעונין ודוי ^יטהנה אע"פ שפשוט הדבר דדרשה זו אסמכתא היא, מ"מ אינו מבואר איפה מרומז ענין זה שדריש בלשון זה, ועיין בס' התוה"מ ודבריו אינם מבוארים. ונראה דהכונה דכיון שמבואר כאן דכל הבא לעשות תשובה צריך להתודות, א"כ כיון דהאדם קודם מותו בודאי רוצה לעשות תשובה כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ממילא צריך להתודות לפני מותו, כי אם לא עכשיו אימתי. ומה ששייך עוד דרשות לפסוקים אלו הובאה לפנינו בפ' ויקרא (ה'), כי שם עיקר מקומם של דינים אלו.
ועיין בסנהדרין מ"ג ב' לענין הנםקל בב"ד אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתים להתודות, שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב. ונראה דהלשון כל המומתים לאו דוקא הוא, אלא אפי' כל המתים מעצמן, ולא נקט מומתים אלא משום דאיירי בהרוגי ב"ד. והש"ך ביו"ד סי' של"ח ס"ק א' כתב בשם הפרישה דהלשון שכן דרך כל המומתים להתודות הוא מלשון חז"ל ולא שיאמרו להחולה בלשון זה כדי שלא יפול לבו עליו שיחשב שמסוכן הוא. והנה אם נכונים הדברים בנוגע לדברי הפוסקים שהביאום לענין חולה, אבל במקומם בגמ' אפשר לומר דבאמת נאמרים הם הדברים האלה להולך למות, יען כי לשון זה כתיב בהרוגי ב"ד ושם לא שייך שיפול עליו לבו שהלא יודע הוא שיוצא ליהרג, אבל באמת בחולה א"צ לומר לו בלשון כזה, אלא כמבואר בס' שמחות שאומרים לו הרבה התודו ולא מתו, ובשכר שאתה מתודה אתה חי, וכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב. .
(שם) ונתן לאשר אשם לו. תניא, ר׳ נתן אומר, מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה, ת"ל ונתן לאשר אשם לו ^כמדייק מדכתיב לאשר אשם ולא לאשר הלוהו, ואשם היינו קרן כפי שיתבאר בפ' הסמוך, ור"ל שיתן לראובן שהקרן שלו, ופרטי דין זה בחו"מ סי' פ"ו. –
ודע דמכאן מוכח שאדם משעבד עצמו למי שאינו יודע, שהרי בשעה שנתחייב לוי לשמעון עדיין לא ידע ממי ילוה שמעון ואפ"ה משתעבד הוא לאותו המלוה [לראובן]. ובתשובת הרא"ש כלל ס"ח הביא ראיה לכלל זה מהא דאמר שאול המלך מי שיכה את הפלשתי יעשרנו המלך, הרי ששיעבד עצמו למי שאינו יודע. והעיר עליו בשו"ת מהרימ"ט ח"ד סי' כ"ג דאין ראיה משאול מפני שנתחייב בגמר הפעולה מדין שכירות, אבל מדרשה זו דר' נתן הדבר מוכרח. ודין זה נוגע למעשים בכל יום שאנשים מוסרים זכות שטרי חובותיהם לאחר, ואחר לאחר וכו', והלוה הראשון משתעבד לבעל זכות האחרון אף שלא ידע אותו בעת ההלואה.
ויש להעיר לפי דרשה זו דקי"ל כן ממ"ש בב"ק קי"א א' בענין פרשה זו דקי"ל דצריך ליתן הכסף והאשם להכהן שבאותו משמר, ומבואר שם שאם נתן בשגגה האשם לכהן שבאותו משמר והכסף לכהן אחר שלא מאותו המשמר דקנסינן לזה הכהן האחר להשיב הכסף לכהן המשמר. והנה זה פשוט דכהן המשמר אין לו כל זכות לתבוע הכסף מהכהן האחר, דלאו בעל דברים דידיה הוא, אלא רק מהבעלים, והבעלים מזה הכהן, א"כ למה זה אמר רק דקנסינן ליה להשיב, דמשמע שלא מדינא, והלא חייב הוא להשיב מדינא דר' נתן, וי"ל. .
(פסחים ל"א א') ואם אין לאיש גאל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים ^כאכלומר קרובים, [מלשון כי גואל אתה, רות ג'], כי אפי' אם אין לו בן ובת, אח ואחות, אך הלא יש לו איזה קרוב עד יעקב אבינו, והקרוב קרוב קודם. , אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ^כבוע"ע בהמשך דרשות הבאות מה ששייך לדרשה זו. .
(ב"ק ק"ט א') ואם אין לאיש גאל. מה ת"ל לאיש, אלא איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלים או לא, קטן אי אתה צריך לחזור עליו, שבידוע שאין לו גואלים ^כגר"ל חזקתו שאין לו יורשים. ונסמך על המבואר בדרשה דלעיל דפסוק זה איירי בגזל הגר, ובודאי אין לו בנים, ולפי המבואר בגמ' דאיירי שמתחלה כפר ונשבע לו, צ"ל דאיירי בקפץ ונשבע, ולא שטענו ותבעו לשבועה, דהא קי"ל אין נשבעין על טענת קטן (גיטין נ' א'). .
(שם שם ב׳) ואם אין לאיש גאל. אין לי אלא איש, אשה מניין, כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים ^כדנראה דר"ל דשני פעמים דבר אחד בכפל לשון, דאחרי שאמר האשם המושב מיותר מ"ש להשיב האשם אליו, וכל ענין שבא בכפל לשון בא להורות על תוקף קיום הדבר בכל אופן שהוא, ולכן ריבה בין איש בין אשה. .
(שם שם) ואם אין לאיש גאל. תנן, הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח, שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה׳ לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו ^כהוסמך על המבואר בדרשה דלעיל דפסוק זה איירי בגזל הגר, דבו אפשר שלא יהיה גואל וקרוב במשפחה, אבל בישראל אין כזה במציאות, כמש"כ לעיל אות כ"א, והשבועה שבכאן איירי שנשבע לשקר ואח"כ הודה. .
(שם ק"י א׳) להשיב האשם. אמר רבא, גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא, החזירוהו חצאין לא יצא, מאי טעמא, אשם קרייה רחמנא ^כווקרבן אשם לא בא בלילה משום דכתיב בכלל מעשה הקרבנות ביום צותו (ס"פ צו) ודרשינן ביום ולא בלילה, כמבואר שם. .
(שם) להשיב האשם. אמר רבא, כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, מאי טעמא, אשם קרייה רחמנא ^כזר"ל שאם יש שתי השבות משתי גזילות של גר לא יאמר כהן אחד לחבירו טול אתה השבה אחת כולה ואני אטול השבה אחת כולה, אלא יחלקו בשוה בכל אחת, משום דכיון דאשם קרייה רחמנא, ובאשם קי"ל שאין חולקין קרבן כנגד קרבן, כמבואר לפנינו בפ' צו בפסוק לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. .
(שם ב׳) האשם המושב. ת"ר, אשם זה קרן, המושב זה חומש, או אינו אלא אשם זה איל, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן, או אינו אלא אשם זה חומש, כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו יוסף, הוי אומר אשם זה קרן ^כחדליכא למימר דאשם היינו איל אשם, דהא זה כתיב ביחוד מלבד איל הכפורים, ולכן צ"ל דאשם היונו קרן, ומה שלא כתיב מפורש הכסף המושב בא ללמד שהקרן קרוי אשם לענין שאם החזירו בלילה או החזירו חצאין לא יצא, ושאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר כמו בקרבן אשם, כמבואר בדרשה הקודמת, יעוי"ש. .
(ב"ק ק"ט א׳) האשם המושב. תניא, אשם זה קרן, המושב זה חומש, ובגזל הגר הכתוב מדבר ^כטכמבואר בדרשה הקודמת. , או אינו אלא המושב זה כפל ובגניבת הגר הכתוב מדבר, כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו, הרי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר ^לקרן לבדו שהוא ראש. ועיין בתוס' שהקשו היכי מצי למימר זה כפל והלא אין מתחייב כאן אלא בהודאתו כדכתיב והתודה וכפל לא מתחייב בהודאה, עכ"ל. ואפשר לומר דכונת הגמ' לומר דאפשר איירי בטוען טענת גנב ונשבע ואח"כ באו עדים והודה אח"כ, דבכה"ג חייב כפל ואשם, כמבואר בב"ק ס"ה ב'. .
(שם שם) המושב לה׳ לכהן. אמר רבא, גזל הגר שאין בו שור, פרוטה לכל כהן וכהן לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא, דכתיב האשם המושב – עד שיהא השבה לכל כהן וכהן ^לאמכהני המשמר שבאותו שבוע. ונראה דסמיך אלשון המושב לכהן, דמדלא כתיב לכהנים משמע ליה שלכל כהן יחידי יהיה ערך השבה, וסתם השבה אינה בפחות משו"פ. [שם שם] לה׳ לכהן. ת"ר, לה׳ לכהן, קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר, או אינו אלא לכל כהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר ^לבפירש"י וז"ל, מלבד איל הכפורים משמע למי שזה נותן זה נותן, ואיל הכפורים אין יכול להקריב אלא כהן שבאותו משמר כדכתיב (פ' שופטים) לבד ממכריו על האבות, אני בשבתי ואתה בשבתך, עכ"ל. ולולא דבריו אפשר לפרש הכונה דקשה ליה יתור הלשון אשר יכפר בו עליו, דלאיזה צורך כתבה התורה לשון זה, שהרי אין כאן איל אחר שאינו מכפר, וא"כ אין מן הצורך לציין זה, ולכן דריש הפסוק בדרך סירוס, דהלשון אשר יכפר בו עליו אינו מוסב על האיל אלא על הכהן וכמו שהיה כתוב המושב לה' לכהן אשר יכפר בו עליו, והיינו לכהני המשמר שהם המכפרים, וא"כ ממילא מבואר שצריך ליתן לכהני המשמר. .
(שם ק"ט ב׳) לה׳ לכהן. ת"ר, הרי שהיה הגוזל כהן, מניין שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי יהא שלי, ודין הוא אם בשל אחרים זוכה, בשל עצמו לא כש"כ, אתיא גז"ש לכהן לכהן משדה אחוזה ^לגמבואר אצלנו בפ' בחקתי בענין ערכין בדרשה כזו דכתיב שם (כ"ז כ"א) לכהן תהיה אחוזתו,. ודרשינן מיתור לשון אחוזתו אחוזה שלו ואין זו שלו, כלומר אין ערכי עצמו שלו, ומפני כי הענינים קרובים זל"ז סמכינן בגז"ש ללמוד משם לכאן. .
(שם שם) אשר יכפר בו. תניא, המביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא, דכתיב אשר יכפר בו ועדיין לא כיפר ^לדמדלא כתיב בלשון עבר אשר כיפר אלא בלשון עתיד אשר יכפר משמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדיין לא כיפר. .
(שם קי"א א') וכל תרומה. תניא, ר׳ עקיבא אומר, [מה ת"ל וכל תרומה], בא הכתוב ללמדך שאם בא אדם לעשות כל גרנו תרומה רשאי, ובלבד שישייר מקצת ^להדין זה הובא בפ"ד משנה ה' דתרומות, ור' ישמעאל פליג עליו וס"ל דרק מחצה חולין ומחצה תרומה עושה, ושניהם מודים דמלת כל מורה על רובו ככולו, רק פליגי במה איירי האי קרא, דר"ע ס"ל דאיירי בתרומה, ור' ישמעאל ס"ל דאיירי בביכורים, ודייק כן מדכתיב אשר יקריבו לכהן כפי שיתבאר בסמוך, ולכן ס"ל דרק בביכורים הדין כן, שאם רצה לעשות כל שדהו ביכורים עושה, וכמ"ש בפ"ב מ"ד דביכורים, וקי"ל כר"ע, ובכ"ז קי"ל דצריך שישייר מקצת משום דכתיב בתרומה ראשית דגנך ודרשינן ראשית ששיריה ניכרים, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפרשה קרח. [ספרי]. לכל קדשי. מה ת"ל, בא הכתוב ללמד על התרומה שתהא נוהגת בכל המינים ^לור"ל בכל הפירות ולא רק בדגן תירש ויצהר דכתיבי בתרומה, וכ"פ הרמב"ם פ"ב ה"א מתרומות, אבל הראב"ד חולק וס"ל דרק דגן תירש ויצהר הוי מדאורייתא וזולתם הוי מדרבנן, וכ"כ התוס' בבכורות נ"ד א', וס"ל דדרשה זו דספרי אסמכתא בעלמא, ועוד יתבאר מזה אי"ה לפנינו בפ' קרח ובפ' ראה. [ספרי]. אשר יקריבו לכהן. תניא, ר' ישמעאל אומר, וכי תרומה מקריבין לכהן, אלא בא הכתוב ללמד על הביכורים שיהיו ניתנין לכהנים ^לזבדרשה זו הובאה בפירש"י בפסוק זה, ופירש כונת הקושיא וכי תרומה מקריבים לכהן והלא הוא המחזיר אחריה בבית הגרנות, עכ"ל. ותמיהני שהרי כהן המחזר אבית הגרנות איננו בעל מדות יפות כמש"כ בכ"מ בגמ', ודרך הנאות שיגיע בעה"ב את התרומה לכהן, וא"כ מה קשה לו. ולכן נראה דמדייק מלת הקרבה דעפ"י רוב בעניני קדשים בא לשון זה רק על דבר הקרב למזבח, וביכורים יש בהם מאלה המדות שבקרבנות קדשים שטעונים הקרבה ותנופה והגשה למזבח, ובזה יתבאר הקושיא והתירוץ. –
אך לא אדע בכלל ל"ל דרשה מיוחדת שהביכורים ניתנין לכהן, והלא זה אחד מכ"ד מתנות כהונה שהכהנים זכו בהן, וגם בפירוש כתיב (פ' קרח) בכורי כל אשר בארצך לך יהיו. ונראה דאי מפסוק דפ' קרח אין אנו יודעין איך מתחלקת לכהנים, אם לכל כהני המשמר כמו קדשי המקדש אם רק לכהן חבר כמו תרומה, קמ"ל כאן דשוה לתרומה דניתנה לכהן חבר, אך צ"ע דאין זה אליבא דהלכתא, דזה רק דעת ר' יהודה במשנה י"ב פ"ג דבכורים, וחכמים ס"ל דניתנת לכל כהני המשמר, וקי"ל כחכמים. .
(שם) לו יהיו. א"ר יוחנן, כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף שנצרך להן, שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו ^לחר"ל שיקבל מעשר עני, ודריש כן ע"ד דרש אגדי ואסמכתא מדיוק יתור לשון זה, וגם מדהול"ל ואיש את קדשיו לכהן יהיו, ולכן דריש ואיש את קדשיו לו יהיו שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים ולוים, לו יהיו – סוף שיקבלם הוא מחמת עניותו, והיינו שיקבל מעשר עני. .
(ברכות ס"ג א') לו יהיו. ת"ר, מניין לכהן המקריב קרבנותיו שעבודתה ועורה שלו, ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו ^לטהלשון עבודתו היינו שכר עבודחו, דהיינו בשרה, וכפי הנראה מפרש כמו שהיה כתוב ואיש אשר יקריב את קדשיו לו יהיו. .
(ב"ק ק"ט ב') לו יהיו. יכול יטול הכהן מתנותיו בזרוע, ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים ^מר"ל טובת ההנאה ליתנם לכל כהן שירצה, ועיין בקדושין נ"ח ב' וברא"ש שם. [ספרי]. לכהן לו יהיה. תנן, נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולים להוציא מידם, שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה ^מאר"ל אם נתן הכםף לאנשי משמר שיחלקום לכהנים שהם על משמרתם באותו שבוע בביהמ"ק ומת קודם שהביא הקרבן אין היורשים יכולים להוציא מידם, ובגמ' מפרש דע"כ צ"ל דכסף מכפר מחצה, דאל"ה אפשר לומר דאדעתא דלא תהוי ליה כפרה לא יהב ולכן צריך להחזיר ליורשים. .
(ב"ק ק"י א')לו יהיה. אמר רב נחמן בר יצחק – כל מי שיש לו תרומות ומעשרות ונותנן לכהן, סופו שמתעשר, שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה ^מבכנראה מדייק כן מדלא כתיב לו יהיו בלשון רבים, דכן צריך להיות אי נימא דקאי אקדשיו, וכמו דכתיב בריש פסוק זה, וכה"ג דריש בירושלמי סוף פ"ה דב"ב על הפסוק אבן שלמה וצדק יהיה לכם, יעוי"ש ולפנינו ס"פ תצא בפסוק הנזכר. ואמנם לא ידעתי מה סאני ליה לרנב"י דרשת הגמ' בענין זה עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר (עיין תענית ט' א'), וי"ל דאין ה"נ אלא שרוצה בענין זה ליישב שינוי הלשון לו יהיה, מכיון שהיה צריך לכתוב לו יהיו, כמש"כ. .
(ברכות ס"ג א׳) דבר אל בני ישראל וגו׳. אמר ר' יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו ^מגשנעשית סוטה, וכמש"כ בפרשה והביא האיש את אשתו אל הכהן. וצ"ע למה זה יתחייב שמפני הנהגתו הוא עם הכהן תחטא אשתו, וי"ל משום דכיון שהוא כילי ורע עין מסתמא ימנע גם מאשתו את חפצה ויודעת מחסור היא ועי"ז תוכל לשטות מעליו.
וגם י"ל עפ"י מ"ד בסוטה ב' א' אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, ופירש"י צנועה לצדיק ופרוצה לרשע, וא"כ לאיש כזה ראויה אשתו לו.
ובזה יתבאר מ"ש בגמ' סוטה שם כד הוי פתח ר"ל בסוטה היה אומר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, ולא נתבאר למה דרש כן דוקא כשפתח בפרשה סוטה, ולפי מש"כ י"ל דכשפתח בפרשה היה קשה לו למה נסמכה פרשה סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, וידע הדרש שמי שאינו נותן תרומה ומעשר לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו. והיה קשה לו למה תתחייב שתחטא היא בשביל מעשיו שלו, ועל זה אמר אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וראויה היא אליו, וכמבואר. .
(שם שם) ואמרת אליהם. לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ^מדשהארוס או היבם מקנא להן שלא תסתרנה. מיהו זה רק לענין שנאסרות וגם מפסידות כתובתן אם נסתרו, אבל אינן שותות מי סוטה, משום דכתיב לקמן בשתיה (פסוק כ"ט) אשר תשטה אשה תחת אישה, ודרשינן שם פרט לארוסה ושומרת יבם כפי שיתבאר שם.
ולא נתבאר לי טעם רבוי ארוסה ושומרת יבם מלשון ואמרת אליהם, ואיפה מרומז זה בלשון זה, ונראה דקיצור לשון הוא וצ"ל וגו', וכונת הראיה מסוף הפסוק דכתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ולא כתיב כי תשטה אשתו תחתיו, כמו שכתוב לקמן בפסוק כ"ט, דרק לשון כזה מוציא ארוסה ושומרת יבם, כמש"כ בפסוק הנזכר, אבל אשתו סתם נקראת גם ארוסה, וכמ"ש יעקב ללבן הבה את אשתי ועדיין ארוסה הואי, וכן בפ' תצא בענין נערה המאורסה כתיב על דבר אשר ענה את אשת רעהו, וכן דרשו בסנהדרין פ"א א' הפסוק דיחזקאל י"ח את אשת רעהו טימא, זו נערה המאורסה, וכן בדחז"ל יבמות פ"ט ב' אשתו ארוסה לא אונן וכו'. [ויתכן שעל יסוד זה כתב רבינו ירוחם שאם כתב בגט ארוסה אנת אנתתי ולא ארוסתי כשר], וכן שומרת יבם היא בערך ארוסה שעומדת להתייבם, ושוב כתיב כאן וקנא את אשתו, והוי גם ארוסה בכלל.
וראיה נאמנה לפי' זה ממה דדרשו בירושלמי סוטה פ"ב ה"ה ופ"ד ה"א וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו, לרבות ארוסה ושומרת יבם, והרי מבואר דס"ל לירושלמי דמלשון אשתו מרבינן ארוסה ושומרת יבם, וגם דעת הבבלי לדרוש מזה.
ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' בסוטה כ"ו א' על דרשה זו והא איצטריך הרבוי ואמרת אליהם לרבות גרים כפי שיובא בדרשה הבאה, ונשארו בתימה. ולפי מש"כ הנה כאן לא הוי הרבוי כלל מלשון ואמרת אליהם רק מהמשך לשון הכתוב כמבואר. .
(סוטה כ"ד א׳) ואמרת אליהם. לרבות את הגרים ^מהנראה דבגמ' חסר תיבת וכו', וצ"ל ואת העבדים, כפי שיתבאר למעיין בסוגיא דדרש זה מוסב גם על עבדים, וכן בכ"מ שבאה דרשה זו בתו"כ בס' ויקרא באה בלשון זה לרבות את הגרים ואת העבדים. והנה לא נתבאר טעם דרשה זו מלשון ואמרת אליהם, ואיך מרומז זה בלשון זה, ואפשר לומר עפ"י המבואר בכ"מ בתלמוד ומדרשים דדבור הוא לשון קשה ואמירה לשון רכה [עיין מכות י"א א']. והנה בעוד שעם ישראל אפשר לדבר רכות וקשות, אבל עם גרים ועבדים צריך לדבר ולהורות רק בלשון רכה, הראשונים מפני שאך זה באו להסתפח אל קהל ישראל וצריך שיקבלו עליהם דיני התורה באהבה, והאחרונים מפני שהרגשתם בכלל פשוטה וצריך להסביר ולבאר להם הדברים, עד שיבינו ויקבלו, ולכן דריש מדהוסיף על לשון דבר אל בני ישראל [שהוא לשון קשה] עוד כפל לשון ואמרת אליהם [רכות] שבא לרבות גרים ועבדים, ודו"ק. .
(סוטה כ"ו א׳) איש איש. ת"ר, מה ת"ל איש איש, לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים ושהיה חבוש בבית האסורים שבית דין מקנאין להן לפוסלן מכתובתן ^מור"ל כשרואין אותן ב"ד שמתנהגות בפריצות מתרין אותן שלא תסתתרנה עם פלוני, ואם באו עדים שנסתרו ושהו כדי טומאה אוסרים אותן על בעליהן לעולם וקורעין כתובתן, ולכשיבאו בעליהן נותנין להן גט, אבל אין ב"ד משקין אותן משום דבהשקאה כתיב (בסמוך פ' ט"ו) והביא האיש את אשתו. ועיין בירושלמי פ"ד ה"ה דסוטה סמכו הא דב"ד מקנין להן מפסוק דבר אל בני ישראל, ופירשן המפרשים, פעמים שבני ישראל, דהיינו הב"ד, מקנין. אבל קבענו דרשה זו שבבבלי להיותה פשוטה יותר, וגם כמדומה לי שלא נמצא דוגמת דרשה זו בכ"מ שיהא במובן דבר אל בני ישראל – בית דין. ובאמת לולא דברי המפרשים הו"א דצ"ל בירושלמי דבר אל בני ישראל וגו', והכונה דסמיך אהמשך לשון הפסוק איש איש, וכמו בבבלי כדרשה שלפנינו, ודו"ק. –
ודע דמ"ש לרבות אשת חרש ואשת שוטה צ"ל דאיירי שנתחרש או נשתטה אחר נשואין, דאל"ה הלא אין להם קדושין מה"ת, ובזה ניחא מה דלא כייל אשת קטן, כמו בעלמא דחשיב חרש שוטה וקטן, משום דקטן אין לו קדושין. .
(שם כ"ז א׳) כי תשטה אשתו. אמר ריש לקיש, אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר איש איש כי תשטה אשתו – תשטה כתיב ^מזדריש כן ע"ד אסמכתא מדלא כתיב כי תטה, דהיינו שתטה מדרך הישר כמו ויטו משפט (ש"א ח') וכדומה, או מדלא כתיב תסטה בסמ"ך, אחרי דגם השי"ן כאן הוא שמאלי ונקרא כמו סמ"ך, וא"כ הו"ל לכתוב ישר בסמ"ך, וכמו דכתיב בתהלים ק"א עשה סטים שנאתי, ולכן דריש המלה תשטה מלשון שטות, שמפני תאות העבירה זמנית תכסל לחטוא לנצח.
ובמ"ר פרשה זו איתא בסמיכות על לשון הפסוק במשלי ו' נואף אשה חסר לב, מכאן שאין אדם הולך אצל אשת איש עד שיצא מדעתו, וכשם שהוא נקרא פתי כך הזונה נקראת פתיה, וכן רמז משה בתורה איש איש כי תשטה אשתו לומר שאינה מזנה עד שיכנס בה רוח שטות, ע"כ. ומסגנון לשון זה משמע דקאי רק על עבירה דזנות, אבל מלשון הגמרא שלפנינו משמע דבכל עבירות איירי, וכן מסתבר לפי ההסבר שכתבנו. .
(שם ג' א׳) כי תשטה אשתו. בראויה לאישות הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ^מחוכן שאר הפסולין אין שותות מי סוטה אלא נאסרות ויוצאות בלא כתובה, ודרשה זו הובאה ברש"י סוטה כ"ד א', אבל הרמב"ם פ"ב ה"ט מסוטה סמך דין זה על הדרשה בפסוק דלקמן (ל"א) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו בזמן שאינו מנוקה מעון [וכגון נשואי עבירה] אין המים בודקין, ועיי"ש במל"מ בארוכה. [ספרי]. ומעלה בו מעל. מכאן שאין מעל אלא שינוי, וכן הוא אומר (ד"ה א' ה׳) וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ ^מטנראה הכונה, דבא להשמיענו שהמעילה המבוארת כאן וכל דיני הפרשה הם רק במעל בעניני אישות ולא בשארי דברים כגון עניני ממון וכדומה, לא דנימא שהפסוק ושכב איש אותה הוא רק ציור ומשל לאחד מפרטי המעילה, אבל אין הכי נמי שאם מעלה בו בדבר אחר ג"כ שייכים דיני הפרשה, אלא דבשאר עניני בגידת אשה אינו נקרא מעל אלא בגידה, ומביא לראיה על זה מפסוק וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ, והיינו שכפרו בעיקר, כך מעל אשה נקרא רק כשמעלה בעניני אישות בזנות, דזה הוי ככופרת כולה באגידתה בבעלה. .
(מעילה י"ח א׳) ומעלה בו מעל. ומעלה מעל בה׳ לא כתיב אלא ומעלה בו מעל, מכאן דאשה שסברה שאין עבירה לזנות נאסרה לבעלה ולא הוי בכלל אנוסה ^נטעם הדבר פשוט משום דאע"פ כן הרי מעלה עכ"פ בבעל, דלא יתכן שתדמה אשה שאין זה מעילה בבעל. ודין אומר מותר מבואר אצלנו בפרשה וירא בפסוק הנך מת על האשה וגו', יעו"ש. [מהרי"ק שורש קס"א]. ושכב איש. איש ולא קטן ^נאהיינו לא פחות מבן תשע שנים ויום אחד, דאז הוי ביאתו ביאה לכל דבר, כמבואר בנדה מ"ה א' ולפנינו בכ"מ בס' ויקרא, וכ"כ הרמב"ם בפ"א ה"ו מסוטה, ואע"פ דבעלמא אין נקרא איש בפחות מי"ג שנים ויום אחד כמבואר לפנינו בפ' וישלח (ל"ד כ"ה), אך הכא לגבי שכיבה נקרא איש מי שראוי לזה, כמבואר.
ואמנם לכאורה קשה ל"ל למעוטי קטן פחות מבן ט' שנים אחרי דבעלמא אין ביאתו ביאה, וי"ל ע"פ מ"ש בסוגיא כאן לענין אחר דכשקינא לה בעלה דרך אברים אינה שותה, ופריך והא פריצותא בעלמא היא ובפריצותא לא אסרה תורה, ומשני מהו דתימא בקפידא דבעל תליא רחמנא ובעל הא קא קפיד, קמ"ל. וא"כ י"ל ה"נ כיון דבעל קא קפיד הו"א דגם בפחות מבן ט' אזלינן בתר קפידתו, קמ"ל.
ורע"ב פ"ד מ"ד דסוטה כתב דשיעור קטנות בזה הוא עד י"ג שנה ויום אחד משום דכתיב אייש, ולפי מש"כ אין זה מוכרח, וקצת י"ל בדעתו דהא דבעינן שיעור י"ג שנה הוא רק לענין שתיה, אבל לענין איסור נאסרת גם בבן ט' שנים ויום אחד, כיון דביאתו ביאה כמש"כ, וכ"מ בתוס' בסוגיא כאן, ואין להאריך עוד. .
(סוטה כ"ו ב׳) ושכב איש. מכל עריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש, למעוטי מאי, אמר רב פפא, למעוטי בהמה דאין זנות בבהמה ^נבלענין קטן בארנו בדרשה הקודמת. ולענין בהמה צ"ע מ"ש דאין זנות בבהמה והא קי"ל שהנרבעת לבהמה חייבת סקילה, וצ"ל דאע"פ כן לא נעשית זונה, כמבואר לפנינו בפ' תצא (כ"ד י"ט), ובאור הדין שמקנא לה מכל העריות יתבאר לקמן אות ס"א. .
(שם שם) ושכב איש אותה. אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה ^נגיתכן דמדייק מדלא כתיב עמה, ומפרש בגמרא דהו"א דאסורה בק"ו ומה הבא על אשת איש נאסר בה בעלה אע"פ שאין איסור א"א איסור עולם, שהרי יש לה היתר בגט, מכש"כ הבא על אחות אשתו שהיא אסורה לו לעולם מחמת אשתו אינו דין שיאסר הבעל באשתו מחמת ביאה זו, על זה קמ"ל אותה ולא את אחותה, וע"ע בסוגיא. .
(יבמות צ"ה א') שכבת זרע. פרט לשקינא לה דרך אברים ^נדהיינו שכיבה בקירוב בשר, ואז אין המים בודקין אותה. ועיין בתוס' יבמות נ"ה ב' הקשו מה בכך שהזכיר בקינויו גם דרך אברים כיון דאמר נמי אל תסתרי, יעוי"ש. ומבואר מדבריהם דפי' הענין שקינא דרך אברים היינו שהבעל אמר לה בלשון זה, אבל לדעתי קשה לפרש כן, דהא מקור הדרשה לא כתיב בקינוי רק בטומאה, כדכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע, וא"כ מאי שייך זה לקינוי.
אבל לדעתי כונת לשון הגמרא פרט לכשקינא לה דרך אברים, פרט לשקינא לה סתם, ובא עליה דרך אברים, ולשון קצר הוא בגמ', וכה"ג איתא טובא בגמ', אבל אם קינא לה מפורש דרך אברים ושהתה כדי ביאה כולה. בודאי שותת, כיון דלא מצינו מיעוט על זה, וכ"מ מלשון הרמב"ם בפ"ג הכ"ד מסוטה שכתב וז"ל, אשה שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך אברים אין המים בודקין אותה שנאמר ושכב איש אותה שכבת זרע, פרט לבא עליה דרך אברים, עכ"ל. וזה מורה כפירושנו, והדברים א"צ באור.
ומה שאמרו בגמרא כאן פריצותא בעלמא היא ובפריצותא לא אסרה התורה אשה על בעלה, ומשני מהו דתימא בקפידא דבעל תליא רחמנא ובעל הא קא קפיד, קמ"ל. הנה אף כי לכאורה לשון זה מורה שהבעל אמר לה הקינוי בלשון זה שלא תטמא דרך אברים, אבל באמת אין זה מוכרח, די"ל הכונה בעל קא קפיד – מסתמא קא קפיד, דבודאי כל איש מקפיד על אשתו שלא תתנהג בפריצות. –
ועיין בסוגיא דאע"פ דכתיב שכבת זרע בכ"ז אם קינא לה משחוף [ממי שאינו מזריע] ג"כ אסורה, והיינו טעמא דכתיב ש"ז שדבר הכתוב בהוה בסתם אנשים שהם בריאים, וע"ע השייך ללשון ש"ז בדרשה ונסתרה והיא נטמאה. .
(סוטה כ"ו ב') ונעלם מעיני אישה. מלמד שאם היה סומא לא היה משקה ^נהנראה דמדייק מדלא כתיב ונעלם מאישה, ומדסמך העלמה אל העינים מורה שהיו לו עינים לראות הדבר ונעלם ממנו, משא"כ סומא גם בלא העלמה לא היה יכול לראות. ונראה פשוט דזה הוא רק לענין השקאה, וכמ"ש אם היה סומא לא היה משקה, אבל לענין איסור בודאי שגם בסומא נאסרה עליו, וכמ"ש בקדושין ס"ו א' בעובדא דההוא סמיא שאמרו לו אשתך זינתה אתא לקמיה דמר שמואל אמר ליה אי מהימן לך העד כבי תרי ז"ל אפקה, ואע"פ דהתם איירי בטמאה ודאית בכ"ז נראה דגם בקינוי וסתירה כן. –
והנה סתם סומא נקרא רק עור בשתי עיניו, וראיה לזה דלענין חגיגה מרבינן סומא באחת מעיניו מלשון יראה יראה, בריש חגיגה, ובכ"ז בכאן צ"ע בזה לפי מש"כ הרמב"ם בפ"ב ה"ג מסוטה לענין שאם היתה גידמת אפילו בכף אחת אינה שותה מדכתיב ונתן על כפיה, תרתי משמע, וא"כ כאן דכתיב מעיני משמע תרתי, וא"כ יתחייב שהסומא באחד מעיניו אינה שותה, וזה דבר חדש.
אך אמנם יש לחלק בין הענינים, דגבי העינים יש טעם משום דכתיב ונעלם מעיני, משמע דהיה יכול לראות ונעלם ממנו ולא ראה ולכן ממעטינן סומא כזה שלא היה יכול לראות בשתי עיניו, דגם בעין אחת יוכל איש לראות, אבל בגידמת אין טעם המעוט ניכר ומבורר בכתוב ולכן גם ביד אחת אינו משקה דלא קרינן בה כפיה. .
(סוטה כ"ז א') ונעלם מעיני אישה. ולא שיהא בעל רואה ומעמעם, הא אם ידע בה בעלה אינו רשאי להערים עליה ולהשקותה ^נומעמעם ר"ל שיעשה עצמו כאלו אינו רואה ויודע, תרגום ועיניו השע, ועינוהי עמעם, ועיין ערוך ערך עמעם. ואם ידע אסור להשקותה, מפני שאסורה עליו, ואין עוד תועלת בהשקאה. [ספרי]. ונעלם מעיני אישה. אמר ר׳ ינאי, שומרת יבם שזנתה מותרת לביתה, דאמר קרא ונעלם מעיני אישה – ולא מעיני יבמה ^נזר"ל לא הוי כאשה שזנתה תחת בעלה. ועיין מענין זה בבבלי סוטה י"ח ב'. .
(ירושלמי סוטה פ"ב ה"ה) ונסתרה והיא נטמאה. וכמה שיעור סתירה לא שמענו, כשהוא אומר ונסתרה והיא נטמאת הוי אומר כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה, וכמה כדי העראה, כדי לצלות ביצה ולגמעה ^נחר"ל שיעור טומאה הוא כדי שיעור ביאה שהוא כדי שיעור העראה, וכדמפרש. .
(סוטה ד׳ א׳) ונסתרה והיא נטמאה. מלמד שמכיון שנסתרה, התורה קראה טמאה ^נטכונת הדרשה להשמיענו דאע"פ דכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע, דפשטות הלשון מורה שיפלוט זרע וכמו דקיי"ל כן בשפחה חרופה כמבואר לפנינו בפ' קדושים ולא בהעראה, בכ"ז כאן אסורה רק בסתירה לבד, ומסמיך זה על הלשון ונסתרה והיא נטמאה משמע דמכיון שנסתרה נחשבת לטמאה. וי"ל דמדייק דאי ס"ד דוהיא נטמאה הוא תנאי הול"ל ונסתרה ונטמאה כמו ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, ומדכתיב והיא נטמאה משמע ליה דמכיון שנסתרה כבר נחשבת לטמאה כמבואר. והא דכתיב ש"ז בא להורות שהסתירה דיה בשיעור ביאה מהוצאת זרע, כמבואר בדרשה הקודמת, ולא בעינן גם שיעור הריצויים והפיוסים קודם ביאה, כמבואר בבבלי סוטה ד' א'. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"ב) והיא נטמאה. אמר רב, צרת סוטה אסורה, מ"ט, טומאה כתיב בה כעריות ^סכגון אם היה נשוי ב' נשים וזנתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים, פטורה היא וצרתה אף מן החליצה, משום דכתיב בה טומאה כאן כמו בעריות ס"פ אחרי אל תטמאו בכל אלה, ובעריות קיי"ל כן, כמבואר לפנינו בפ' תצא בפרשת יבום, ועיין בתוס' וברא"ש. .
(יבמות י"א א׳) והיא נטמאה. ת"ר, שלשה פעמים נטמאה נטמאה ונטמאה האמורים בפרשה למה, אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה ^סאהנה בכלל כתיב בפרשה זו ד' פעמים ונטמאה, ונסתרה והיא נטמאה, והיא נטמאה, בפ' הבא, והיתה אם נטמאה, פ' כ"ז, תחת אישה ונטמאה, פ' כ"ט, ומדייק כאן רק על ג' פעמים, משום דונסתרה והיא נטמאה שבפסוק זה אצטריך לגופיה, ורק בשאר הג' מקומות היה אפשר שלא יכתבו. ואמר דאחד בא להורות שאסורה לבעל ואחד שאסורה לבועל ואחד שנפסלת מן התרומה, אפילו אם היא אשת כהן ובת כהן, וכל ענינים אלו נלמדים מיתור לשון טומאה, מפני שהשם טומאה מורה על ההבדלה ופרישות. ובסוגיא מבואר דר' עקיבא ור' ישמעאל דרשי באופנים אחרים, והעתקנו דרשה זו שלפנינו מפני שהיא סתמא דברייתא ופשוטה.
ועיין בסוטה כ"ו ב' והובא בריש פסוק זה דמקנא לה מכל העריות, אפילו מאביה ואחיה וכדומה. והרבותא בזה דלא נימא כיון דדרשינן ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל, והיינו שע"י הטומאה הזאת נאסרה גם לבועל ובקנוי מעריות כיון דבלא"ה אסורה עלייהו, הו"א כיון דא"א לקיים בזה אחד לבעל ואחד לבועל נתבטל הדין כולו, קמ"ל דאפ"ה מקנים, משום דכי אתא קרא לגופיה אתא, דהיכי דאינו קרוב לה נאסר עליה ע"י קינוי ולא למעוטי קרובים אתא. .
(סוטה נ"ח א') והיא נטמאה. ת"ר, מה ת"ל והיא נטמאה והיא לא נטמאה, אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה, מגיד לך הכתוב שהספק אסורה ^סבאינו מקשה למה אצטריכו הפסוקים האלה משום דבודאי צריכי לגופייהו אלא ענינא דקראי קמפרש, משום דהלשון נטמאה משמע ליה ודאי נטמאה והלשון או עבר עליו רוח קנאה והיא לא נטמאה משמע ודאי לא נטמאה, וא"כ קשה אם ברור לו דנטמאה למה שותה ואם ברור לו שלא נטמאה למה משקה, אלא בא הכתוב להורות שהספק אסורה, דהכי אמר קרא, אשה זו ספק הוא, אם נטמאה או לא, ולכן צריכה לשתות מי סוטה כדי שיתברר הדבר, ואם אינו משקה אותה אסורה, ולפי"ז יהיה באור הלשון והיא נטמאה והיא לא נטמאה ע"ד חקירת הדבר, ר"ל והיא נטמאה – קרוב לומר שנטמאה מכיון שנסתרה או עבר עליו רוח קנאה וגו' והיא לא נטמאה – אולי לא נטמאה, ומכאן אנו למדין לכל הספיקות שאסורים. ויש הרבה פרטי דינים בכלל זה, ומפני שכבר נתבארו בספרי הכללים ובפוסקים נמנענו להאריך כאן. .
(שם שם) ועד אין בה. בשנים הכתוב מדבר, או אינו אלא אפילו באחד, ת"ל (פ׳ שופטים) לא יקום עד אחד באיש, ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד, ומה ת"ל אחד, זה בנה אב, כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד, ואמר רחמנא תרי לית בה אלא חד והיא לא נתפשה אסורה ^סגר"ל שאין בה שני עדים אלא עד אחד ובכ"ז לא נתפשה, ר"ל שזנתה בלא אונס, נאסרה עליו ואינה שותה. ונראה דמפרש ועד אין בה מלשון ועדות אין בה וכמו דכתיב בעדים זוממין עד שקר העד וידוע דהזמה לא תתקיים אלא בשני עדים, וה"נ ועדות אין בה עדות הראויה בעלמא דהיינו שנים. ודין זה אתיא אפילו לר' יהושע בדרשה הסמוכה דמקנא לה ע"פ שנים ומשקה ע"פ שנים, אבל בטומאה נאסרת אפילו ע"פ עד אחד, ואינה שותה מגזה"כ, כמבואר. .
(שם ב׳ א׳) ועד אין בה. המקנא לאשתו, רבי יהושע אומר, מקנא לה על פי שנים ומשקה לה על פי שנים, דאמר קרא ועד אין בה, בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה ^סדנסמך על הדרשה הקודמת ועד אין בה – שני עדים אין בה אלא חד, וזה איירי בטומאה דמינה סליק והיא נטמאה, ודריש בה בטומאה עד אחד נאמן ולא בקינוי ולא בסתירה, אלא רק אם שנים מעידים עליה שנסתרה אז משקה אותה.
והנה אע"פ דקיי"ל כר' יהושע, בכ"ז מבואר בגמרא שיזהר אדם לומר לאשתו אפילו בינו לבינה שלא תסתרי עם פלוני, משום דיש לחוש למ"ד דקנוי ע"פ עצמו, ואם נסתרה אחר שקינא לה בינו לבינה נאסרה עליו איסור עולם בזה"ז שאין מי סוטה, ונראה דדוקא אם אומר מפורש לשם קנוי אז אסור, אבל מותר לומר בדרך טהרה וזריזות והוראה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר מכשולים משלום הבית, ואדרבה מצוה לאדם להדריך את בני ביתו בדרך ישרה ועליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך, כמבואר ביבמות ס"ב ב' ובסנהדרין ע"ו ב'. .
(שם שם ב׳) ועד אין בה. סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה, דאמר קרא ועד אין בה – דליכא דידע בה, לאפוקי האי דהא איכא דידעי בה ^סהעיין מש"כ בסמוך אות ס"ז. .
(סוטה ו׳ א') ועד אין בה. אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאה לא היתה שותה, מאי טעמא, דאמר קרא ועד אין בה – כל עדות שיש בה ^סועיין מש"כ באות הבא. .
(שם ל"א א׳) ועד אין בה. אין לי אלא עד כשר, מניין אפילו עבד ואפילו שפחה, ת"ל ועד אין בה – מכל מקום ^סזלא נתבאר מניין לו לדרוש כן מלשון ועד אין בה, ודילמא באמת כפשוטו, ועד אין בה, עד הראוי, עד כשר, וכן בדרשות הקודמות דמרבה מלשון זה אפילו יש לה עדים במדינת הים, ואפילו עד אחד, והא כמבואר לעיל איירי פסוק זה בשני עדים, בכל אלה הדרשות לא נתבאר איפה מרומזין ענינם בלשון ועד אין בה.
ואפשר לומר עפ"י הנהוג בלשון בני אדם, כי כשאומרים למשל ראובן – הוא חכם, אין מכונין בלשון זה להוציא את שמעון ואת לוי שהם אינם חכמים, אלא הוא רק תואר לראובן שהוא חכם כאחד החכמים, משא"כ כשאומרים חכם – הוא ראובן, בלשון כזה מכונין עוד ההפלגה שזולת ראובן אין עוד חכם.
ולפי זה בערך הדמיון כאן אם היה הכתוב אומר ואין לה עד היה אפשר לומר שמכוין רק עדות ברורה, שני עדים, וכאן על אתר, ועד כשר וישראל בן חורין, אבל אם אמר ועד – אין בה, בא להוציא שכל שום עדות אין לה, ואפי' עד אחד, ואפילו במדינת הים, ואפי' עבד ושפחה, ודו"ק.
ובהאי גוונא יש לפרש כונת הגמ' ביבמות ע' א' על הפסוק דפרשה אמור וזרע אין לה, דדרשו אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מניין, ת"ל וזרע אין לה – עיין עליה, ונדחקו המפרשים בכונת הדרשה, ולפי מש"כ י"ל דגם שם הכונה לדרוש מדלא כתיב ואין לה זרע, אלא וזרע אין לה, משמע כל זרע שהוא, כמבואר. .
(ירושלמי סוטה פ"ו ה"ב) והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו היא, זו שתחלתה באונס וסופה ברצון ^סחהלשון קצת קצר, וכצ"ל, היא כשלא נתפשה [ר"ל שלא נטמאה באונס] אסורה, הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת וכו', והדיוק הוא מלשון והיא דמיותר הוא, דהיה אפשר לכתוב ולא נתפשה, ובאור הדבר, ר"ל בסתם אשה אמרתי לך טעם האיסור שתלוי במניעת תפישתה, אבל יש לך אחרת וכו'.
וטעם הפטור באופן כזה, בתחלתה באונס וסופה ברצון, הסביר הרמב"ם בפ"א ה"ט מאס"ב שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה, מפני שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות, עכ"ל. וכונתו לומר, שרצון זה ג"כ לאונס יחשב, כיון שאין בידה לכוף עוד יצרה. והמפרשים לא הראו מקור לדבריו אלה, אבל מפורשים הם בירושלמי סוטה פ"ד ה"ד בזה"ל, ההיא איתתא דאתיא לקמיה דר"י, אמרה ליה נאנסתי, אמר לה, וכי לא ערב לך בסוף, אמרה ליה, ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביוהכ"פ אע"פ שרע לו בתחלה שמא אינו ערב לו לבסוף, וקיבל ר"י תשובתה והכשירה, והיינו כסברת הרמב"ם דהרצון בהכרח הוא בא מטבע, ולכן אינו מבטל את האונס העקרי, וע"ע מש"כ בסמוך אות ע"א. .
(כתובות נ"א ב׳) והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו היא, זו שקדושיה קדושי טעות ^סטשקדשה על תנאי ולא נתקיים, וה"ק, והיא לא נתפשה, כלומר סתם אשה הנשואה בקדושין גמורים, אז כי לא נאנסה וזינתה אסורה, ויש לך אחרת שאע"פ שנבעלה תחת בעלה לרצון מותרת לבעלה, ואיזו היא, זו שקדושיה קדושי טעות. ועיין מש"כ בריש אות הקודם שיש קצת קיצור לשון בלשון דרשה זו. .
(שם שם) והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת. ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה, ואיזו היא, זו אשת כהן ^עטעם הדרשה כמש"כ למעלה ריש אות ס"ח שהוא מיתור לשון והיא. וכתבו התוס' ביבמות נ"ו ב' דעיקר הדרשה אתיא לדרשה זו לאיסור אשת כהן, והדרשה הקודמת ידעינן מסברא כפי שנתבאר, וכן הדרשה הבאה, והסמך על לשון פסוק זה אסמכתא היא. –
ועיין בסוטה כ"ו א' דאע"פ שאשת כהן לעולם אסורה אפי' באונס, בכ"ז שותה מי סוטה, וכך מבואר בגמ' על הא דאיתא במשנה אשת כהן שותה, ופריך בגמ' פשיטא, ומשני מהו דתימא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת, וזו הואיל ונתפשה אסורה אימא לא תשתה, קמ"ל. ולכאורה עדיין קשה פשיטא, דמאי שייכה איסורה באונס לשתיה, ונראה פירושו דהו"א כיון דצד הקודש מכהונה חשוב בה כל כך עד דגם באונס אסורה הו"א דמכיון שנסתרה כבר נפגמה ואינה ראויה עוד לכהונה, וא"כ אין תועלת בשתיתה, לכן לא תשתה, קמ"ל דשותה, ואם תמצא נקיה תשתרי לבעלה. –
ודע דלא רק אשת כהן פסולה לכהונה אפי' באונס, אלא גם אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה כשנתאלמנה, ובתוס' ורא"ש בסוגיא דיבמות נ"ו ב' חקרו בטעם הדבר. ולי נראה פשוט משום דבפרשה זו דמחלק בין אונס לרצון הוא רק לענין לאו לבעל, משא"כ לענין לאו דכהונה קיימא באיסור זונה באין חילוק בין אונס לרצון. .
(שם שם) והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה, ואיזו היא, שתחלתה ברצון וסופה באונס ^עאהנה פשטות הכונה תחלתה ברצון וסופה באונס תחלתה של ביאה וסופה של ביאה. אבל צ"ע לפי מש"כ לעיל באות ס"ח בשם הירושלמי ורמב"ם בבאור הפטור וההכשר בתחלתה באונס וסופה ברצון משום דהרצון בא בהכרח מטבע האדם, יעוי"ש, וא"כ לא יצוייר כלל תחלתה ברצון וסופה באונס, דכש"כ הוא מתחלתה באונס וסופה ברצון.
ולכן נראה דהכונה תחלתה ברצון וסופה באונס היינו שיחדה עצמה עם הבועל ברצון וקודם ביאה נתחרטה ושוב נבעלה באונס, והוי הפי' תחלתה וסופה, תחלת וסוף ההסתר.
ובזה ארוחנא למצוא מקור לדברי הרמ"א באה"ע סי' קע"ח ס"ג באשה שנתיחדה עם אנשים ואמרה נאנסתי, י"ל דנאמנת במיגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי, וי"א דאבדה מיגו שלה הואיל ונתיחדה שלא כדין, ושתי הדעות הם במרדכי פ"ב דכתובות ובנויות הם כמעט עפ"י הסברא לבד, ולפי פירושנו בירושלמי מבואר מפורש פסק נדון זה, דאע"פ שבאמת נאנסה ג"כ אסורה מגזה"כ דכשנסתרה ברצון ונבעלה באונס, כמש"כ, ודו"ק. .
(ירושלמי סוטה פ"ד ה"ד) ועבר עליו רוח קנאה. תניא, היה ר׳ מאיר אומר, אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה, ואין עבירה אלא לשון הכרזה, שנאמר (פ׳ ויקהל) ויצו משה ויעבירו קול במחנה ^עבויתכן לומר דלכן הוציא הלשון ועבר מפשטיה משום דבפסוק זה יש כפל לשון העברה, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, ודי היה לכתוב פעם אחת ועבר עליו רוח קנאה וקנא והיא נטמאה או לא נטמאה, ולכן דרש פעם אחת מלשון הכרזה, והיא דרשה ע"ד אסמכתא. .
(סוטה ג׳ א') ועבר עליו רוח קנאה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה, מפני שרגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, אמר ליה רב פפא לאביי, והא כי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה הוא דכתיב, אמר ליה ועבר – וכבר עבר ^עגהא דהאמינה תורה עד אחד בסוטה מבואר בפסוק הקודם בדרשה ועד אין בה, ומקשה והא כתיב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה, ושוב כתיב ועבר עליו רוח קנאה, אלמא דבלא קנוי ג"כ עד אחד מהימן, ומשני דהלשון ועבר משמע וכבר עבר, משום דאי ס"ד דועבר בתר סתירה וטומאה א"כ קנוי ל"ל, אלא ודאי דקאי אקודם קנוי וסתירה והוי רגלים לדבר. ומטעם זה לא שייך לומר העמד אשה על חזקתה, חזקת כשרות, ולא יהיה מהימן עד אחד, משום דרגלים לדבר מוציא מחזקת כשרות. .
(שם שם) ועבר עליו רוח קנאה. תניא, אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח טהרה, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה ^עדר"ל רוח ממרום שישים עיניו על דרכי אשתו שלא תתפרץ. ונראה שכיון לזה שמובן המלה קנא בארמית הוא טהרה ונקיון וצירוף וזיקוק, וכתרגום הפסוק בשופטים י"ז ותתנהו לצורף ויהבתא לקנאה, וכן בירמיה י' ידי צורף – ידי קיני, והיינו הענין רוח טהרה. .
(שם שם) ועבר עליו רוח קנאה. תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה (פ' קדושים לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול כגון זו, ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ^עהפירש"י יכול אף זה כן שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכניה לא יקנא לה ת"ל וקנא וכו', עכ"ל. וצ"ע ל"ל למילף בכה"ג מן וקנא את אשתו אשר אמנם אפשר לפרשו גם בדרך רשות כדעת ר' ישמעאל כמו שנבאר בסמוך, הלא כבר ילפינן בפסחים קי"ג ב' שהרואה דבר ערוה בחבירו מצוה לשנאותו, שנאמר (משלי ח') יראת ה' שנאת רע, יעוי"ש. וי"ל דהתם איירי לאחר שהוכיח אותו ולא קיבל, משא"כ הכא ענין הקינוי הוא ענין תוכחה ואזהרה, ולכן אי לאו דיליף כאן מן וקנא לא הוי אמרי' שהיא בכלל אלה שמצוה לשנאותן, ודו"ק. .
(סוטה שם) וקנא את אשתו. מהו לשון קינוי, אשר רב נחמן בר יצחק, אין קינוי אלא לשון התראה, וכן הוא אושר (יואל ב׳) ויקנא ה׳ לארצו ^עור"ל שמתרה אותה שלא תסתתר עם פלוני, וסמך על סוף ענין הפסוק מיואל שהביא, שהתרה הקב"ה את הילק ואת החסיל שלא ישחיתו עוד את ארצו, והלשון לארצו פירושו על ארצו, כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (פרשה תולדות) שפירושו על אשתו. .
(שם שם) וקנא את אשתו. תניא, רבי עקיבא אומר, וקנא את אשתו – חובה ^עזר"ל אם רואה אדם שאשתו חשודה מאחד מצוה שיקנא לה ויתרה אותה שלא תסתתר עמו, ואם לא תשמע לו ישקנה מי סוטה. ור' ישמעאל ס"ל דרשות לבעל שיקנא לה ואם אינו רוצה אינו מחויב בזה, ונראה דגם לר"י הא דרשות היא היינו שאינו מחויב לקנא לה בתורת קנוי, אבל עכ"פ חובה ומצוה על כל אדם להורות ולהדריך ולהזהיר את אשתו לילך בדרכי התורה והצניעות, וכמ"ש חז"ל ביבמות ס"ב ב' כל המדריך את אשתו ובני ביתו בדרך ישרה עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. –
והנה להלכה קי"ל כר"ע, ומ"מ נראה, דהא דלר"ע חובה אין הפי' חובה ממש, שהרי אפי' לאחר שקינא לה אפשר שימחול לה, כמו דקי"ל בעל שמחל על קנויו – מחול, וא"כ כש"כ הוא שקודם הקינוי אינו מחויב לקנאות, אלא הפי' חובה – מצוה, ונקט הלשון חובה רק כלפי שאמר ר"י רשות דלדידיה גם מצוה ליכא. ויתיישב בזה לשון הרמב"ם בפ"ד הי"ח מסוטה שכתב מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהן שנאמר וקנא את אשתו, עכ"ל. ותמהו עליו למה כתב בלשון מצוה ולא חובה כמ"ש ר"ע, ולפי מש"כ הנה גם לר"ע הפי' חובה – מצוה, וגם יתיישבו בפי' זה עוד כמה ענינים שהעירו המפרשים בענין זה כפי שיתבאר להמעיין בסוגיא ומפרשים. .
(שם שם) וקנא את אשתו. את אשתו – אפילו מקצת אשתו, לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ^עחהמפרשים עמלו הרבה בביאור דרשה זו, ואנחנו פירשנוה בדרך פשוטה ונכונה לעיל בתחלת פ' י"ב בדרשה ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי, יעוי"ש וצרף לכאן. .
(ירושלמי סוטה פ"ד ח"א) והביא האיש את אשתו. מלמד שהאיש מביא את אשתו אל הכהן, ואפילו הכי אמרו חכמים מוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך ^עטר"ל אע"פ שהתורה האמינתו עליה, בכ"ז מצאו חכמים לנכון למגדר מילתא ללוות אותו בדרך. ובירושלמי פ"א ה"ג מפרש טעם החשש הזה משום דמים גנובים ימתקו, כלומר דדבר האסור לו יצרו רודפו, ולא דמי לנדה שהבעל מתיחד עמה, משום דכיון דיש לה היתר לאחר זמן אין יצרו תקפו כ"כ, משא"כ זו שאין לה היתר לאחר איסורה אם תמצא טמאה. .
(סוטה ז׳ א׳) והביא האיש את אשתו. מת הבעל עד שלא שתתה, אינה שותה ואינה נוטלת כתובה, אינה שותה – דכתיב והביא האיש את אשתו, ומתוך שאינה שותה אינה נוטלת כתובה ^פועיין בסוגיא יש בזה גירסות שונות אשר לפיהן יסתעפו שנויים בדין זה, והעתקנו כפי העולה ממסקנת הפוסקים. .
(סוטה כ"ד א׳) והביא האיש את אשתו. להוציא אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים ושהיה בעלה חבוש בבית האסורים שאע"פ שב"ד מקנין להן לפוסלו מכתובתן אבל אין משקין אותה, יכול לכשיבא בעלה ויצא מבית האסורים ישקנה, ת"ל וקנא והביא – מי שקינא הוא יביא ^פאהא דמקנין להן לפוסלן מכתובתן נתבאר לעיל ריש פסוק י"ב בדרשה איש איש. ולכאורה יש להעיר מאי ס"ד דישקו אותה, הא עיקר ענין ההשקאה הוא כדי לברר האיסור אם לאוסרה על בעלה או לא, והכא הלא כבר ב"ד אסרוה וא"כ לאיזו תכלית ישקוה עוד, וכמו דקיי"ל שאם יש עדים שנטמאה אינה שותה משום דבלא"ה נאסרת, ולכן נראה דר"ל יכול שלא תאסר עד שתשתה מי סוטה ויוברר הדבר, קמ"ל. .
(שם כ"ז א׳) והביא את קרבנה עליה. מכאן היה רבי יהודה אומר, מביא אדם ע"י אשתו כל קרבן שהיא חייבת, ואפילו אכלה חלב ואפילו חללה שבת ^פבהנה באור מלת עליה הוא כמו בשבילה. ואמנם בכלל מלה זו מיותרת, דהא ידעינן שהיא בשבילה, דהיא בעלת הקרבן, ולכן דריש שבא ללמד שהבעל מחויב בכל קרבנות אשתו. ועיין מענין זה בבבלי נדרים ל"ה ב'. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"א) מנחת קנאת הוא. מנחת סוטה שעשאה שלא לשמה פסולה, דכתיב בה הוא ^פגומבואר לפנינו כ"פ בס' ויקרא דכל מקום שנאמר בקרבנות הוא מורה לעיכובא אף בדיעבד. והנה קבענו דרשה זו כאן ולא להלן בפ' י"ח אף שבגמ' לפנינו איתא "היא" ככתוב שמה (ולא "הוא"), אך משום שיותר מסתבר להביא את הפסוק המוקדם. ובאמת בש"ס כי"מ (עי' ד"ס) הגי' "הוא" והכונה אל הכתוב שלפנינו, ועי' עוד במנחת שי כאן. .
(מנחות ד׳ א') מזכרת עון. תנא תנא קמיה דרב נחמן, מנחת קנאות מותרה נדבה, אמר ליה, שפיר קאמרת, מזכרת עון כתיב בה, ובחטאת כתיב (פ׳ שמיני) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, מה חטאת מותרה נדבה אף מנחת קנאות מותרת נדבה ^פדר"ל שאם הפריש מעות למנחת סוטה והיה בהמעות יותר מכפי הדרוש להמנחה יביאו בהמותר מנחת נדבה. ודין מותר חטאת נתבאר לפנינו בפ' ויקרא (ה' י"ט). .
(שם שם) והקריב אותה הכהן. ת"ר, אין משקין שתי סוטות כאחת, שנאמר והקריב אותה הכהן, אותה לבדה, ומה טעם, כדי שלא יהיה לבה גס בחבירתה ^פהר"ל שמא אחת באמת לא זנתה, וא"כ אינה מודית לומר טמאה אני, וחבירתה שזנתה רואה את זו שאינה מודית מתגבר לבה שלא להודות ג"כ. ומפרש בגמרא דהא דפתח בגזה"כ וסיים בטעם וסברא, הוא משום דס"ל כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא, וה"ק, אותה לבדה, ומה טעמא דקרא, כדי שלא יהיה לבה גס בתבירתה. –
והנה בגמרא כאן אינו מובא מפורש פסוק זה שלפנינו, אלא הובא בלשון קצר, אמר קרא אותה, ופירש"י והשביע אותה הכהן (והוא פסוק י"ט). אבל נראה דט"ס הוא וצ"ל והקריב אותה הכהן, והוא הפסוק שלפנינו, כי לבד שפסוק זה מוקדם, עוד מפורש כן בתוספתא פ"א דסוטה ופ"א דנגעים, ר' יהודה אומר, יהקריב אותה הכהן, אחת הוא מקריב ואין מקריב שתים, וכ"מ בספרי והקריב אותה הכהן, מכאן אמרו אין משקין שתי סוטות כאחת, ולבד זאת אין נכון להביא ראיה על ההקרבה מהלשון שנאמר בשבועה, ואף כי הראב"ע פירש דוהקריב אותה הכהן קאי על המנחה ולא על האשה, אבל לדעתי סיפא דקרא והעמידה לפני ה' לא משמע כן, דעל המנחה לא יונח לשון העמדה רק לשון הנחה, והול"ל והניחה. ועיין בנדרים ע"ג א' הובא בענין זה הפסוק והשקה את האשה (פ' כ"ד), ופי' הר"נ והשקה משמע כמו דכתיב והשקה אותה, עכ"ל. ויותר נכון להגיה כמו שמובא לפנינו והקריב אותה הכהן.
ועיין במהרש"א כתב ג"כ כמש"כ דכונת הגמרא לפסוק שלפנינו, אך מה שכתב דאין לומר דקאי על המנחה כמש"כ הראב"ע, משום דכתיב בתר הכי גבי מנחה והקריב אותה אל המזבח (פ' כ"ה) עכ"ל. הנה אי משום הא לא אריא, דהא כמו כן כתיב גם בסוטה (פ' י"ח) והעמיד הכהן את האשה לפני ה', אבל לפי מש"כ הכל מבואר. והרמב"ם פ"ד ה"ב מסוטה הביא בענין זה פסוק אחר שלא נמצא כלל כמוה בפרשה וצריך להגיה, ואין להאריך עוד.
והנה בסוגיא כאן איתא עוד טעם על שאין משקין שתי סוטות כאחת, מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות, ור"ל שכשאדם עושה שתי מצות כאחת דומה כמו שהן למשא וחבילה עליו, ורוצה להפטר מהן, ולכן מפרש בגמרא דזה אסור רק בכהן אחד אבל בשני כהנים מותר דאז אינו נראה כזאת, ונראה דלטעם שאסור להעמיד שתי סוטות כאחת משום גזה"כ ושלא יהא לבה גס בחבירתה כמבואר לפנינו, אין נ"מ בין בכהן אחד בין בשני כהנים, כמובן, דלעולם יש חשש בזה.
ובזה נראה טעם הרמב"ם בפ"ד ה"ב מסוטה שסתם ולא חילק בין כהן אחד לשני כהנים, והיינו טעמא מפני שהוא הביא הראשון מגזה"כ ומפני שלא יהא לבה גס בחבירתה, וכמש"כ. ולחנם תמה עליו המג"א בסי' קמ"ז ס"ק י"א למה השמיט החילוק בין כהן אחד לשני כהנים, ולפי מש"כ בדין השמיט. .
(סוטה ח׳ א׳) והעמדה. מכאן אמרו, לא יעמידו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה, מפני שלבה סמוך עליהם ^פושכן הוא מטבע האדם כשרואה בני ביתו סביביו דעתו מתגברת עליו, ולכן לא תירא ולא תתודה, ואנו רוצים שתתודה כדי שלא ימחה שם הקודש על המים כפי שיתבאר בפרשה. וטעם דיוק דרשה זו י"ל דהוא מדלא כתיב והעמיד אתרי דכבר כתיב והקריב אותה, ולכן דריש והעמידה, אותה ולא זולתה, ועיין מש"כ השייך עוד לענין פסוק זה לקמן פרשה הבאה פ' י"ח בפ' וגלח הנזיר פתח אהל מועד. [ספרי]. מים קדשים. אין קדושים אלא שנתקדשו בכלי, ואלו מי כיור ^פזדאל"ה לא יונח תואר קדושים על מים, שאין קדושה חלה על מים. .
(שם) בכלי חרש. נאמר כאן כלי חרש ונאמר במצורע כלי חרש (פ׳ מצורע), מה להלן חדשה אף כאן חדשה ^פחובמצורע ילפינן דהוי חדשה מדכתיב שם אל כלי חרש על מים חיים, מה מים חיים שלא נעשתה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשתה בהם מלאכה. והנה איתא במשנה כאן שהיה נותן לתוך הכלי חרס חצי לוג מים ופירשו המפרשים דשיעור זה הוי הלכה למשה מסיני, אבל בסמוך פ' י"ח בדרשה מי המרים המאררים נביא טעם מבואר ומפורש לזה. .
(סוטה ט"ו ב') ומן העפר וגו׳. ת"ר, ומן העפר אשר יהיה, יכול יתקן מבחוץ ויכניס, ת"ל בקרקע המשכן, אי בקרקע המשכן יכול יחפור בקרדומות, ת"ל אשר יהיה, הא כיצד, יש שם – הביא, אין שם – תן שם ^פטר"ל יכול שיזמין עפר מבחוץ ויכניס בהיכל ודיו בכניסתו, או להיפך שאם לא מצא שם עפר תיחוח יחפור בקרדומות, ת"ל אשר יהיה, ור"ל מדלא כתיב ומקרקע המשכן יקח, ש"מ שלא הקפיד רק שיהא מונח בקרקעית המשכן שעה אחת, הא כיצד, יש שם עפר תיחוח – הבא משם, אין שם – תן שם על הקרקעות, וחוזר ונוטלו לתוך המים. .
(שם שם) העפר. לא מצא עפר לא יביא אפר, אבל מביא הוא רקבובית ירק דהוי עפר ^צואע"פ דלענין כסוי הדם דכתיב (פ' אחרי) וכסהו בעפר קיי"ל דמכסין גם באפר, מבואר בגמרא דהתם באמת הלכה מקובלת עוקרת את המקרא, ולכן היכי דמקובל מקובל, והיכי דלא מקובל אוקמינן על עיקר משמעות הלשון עפר ולא אפר, משא"כ רקבובית ירק דנקרא עפר. .
(סוטה ט"ז ב׳) ונתן על המים. כמה הוא נותן, כדי שיראה על פני המים, שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ^צאר"ל נותן בה כל כך עפר עד שיהא נראה על פני המים. .
(שם ט"ו ב') והעמיד הכהן את האשה. מכאן שאם היתה חגרת לא היתה שותה ^צבעיין מש"כ בפ' בחקתי בענין ערכין בפסוק והעמידו הכהן. ועיין לקמן פ' כ"ט דגם אם היה הוא חיגר אינו משקה אותה. .
(שם כ"ז ב׳) והעמיד הכהן את האשה. ולמעלה כתיב (פ׳ ט"ז) והעמידה, וכי יושבת היתה עתה, אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע את ראשה ^צגר"ל דקשה ליה כיון דכבר כתיב והעמידה לפני ה' למה שוב כתב עוד הפעם כאן שיעמיד אח"כ וכי יושבת היתה בנתיים, ומשני דבא לאשמעינן דמה שפורע ראשה בהעמדה זו הוא מעין כונת העמידה הקודמת, דכמו דהעמידה דשם היתה כדי לבזותה ששם הסירו מעליה את עדיה וחליתה ובגדיה הנאים, כך היתה תכלית פריעת הראש ג"כ כדי לבזותה וכפי שיתבאר עוד, ומפרשי הירושלמי פרשו בענין אחר. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"ה) לפני ה'. והיכן הוא – בשער המזרח של פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות ^צדהוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי העזרה, ולכן הוא המקום היותר גלוי ומפורסם. וי"ל בטעם קביעות מקום זה ע"פ מ"ש בסוגיא ט' א' שהיו עושין לה כמה דברים מדה כנגד מדה כמו שנהגה בזנותה, ואמרו היא עשתה בסתר המקום פרסמה בגלוי שנאמר (משלי כ"ו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל, ולכן גם זה היתה ממדה זו לפרסמה במקום גלוי ומפורסם. ובאמת צ"ע לכאורה למה לא הביאו בגמרא לסמך על ענין הפרסום מפרט זה שהיו מעמידין אותה במקום גלוי ופרסום, ואולי באמת זו היא כונת הגמרא בפי' הפ' תגלה רעתו בקהל בנוגע לענין סוטה, ולא פירשו מה הוא ענין הגילוי, וסמכו על דרשה זו שהיו מעמידין אותה במקום גלוי, ועיין במ"ר פרשה זו ריש פרשה ט' עוד רמז אחד בענין הפרסום והובא בחא"ג שם בשם ילקוט, ואין להאריך. .
(סוטה ח' א׳) ופרע את ראש האשה. ת"ר, ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה, גופה מניין, ת"ל האשה, א"כ מה ת"ל ופרע את ראש, מלמד שהכהן סותר את שערה ^צהנראה דמפרשי ופרע מלשון סתירה והירוס וניוול, וכמו כי פרעה אהרן לשמצה (פ' תשא), בפרוע פרעות בישראל (שוכטים ה'), ובאו להוציא מפי' ר' ישמעאל בדרשה הבאה דהפי' ופרע הוא מלשון גלוי, יעו"ש. וס"ל דסתירת השערות באשה נקרא הירוס וניוול, יען כי ההיפך מזה היינו קליעת השערות באשה נקרא בנין ויופי וכמ"ש בברכות ס"א א' מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, ומבואר במ"ר בראשית שעשה כן כדי להביאה לאדה"ר כשהיא מקושטה, ועיקר הכונה שצריך לנוולה כאן מדה כנגד מדה מפני שהיא קשטה עצמה לעבירה, וכיון שכן ממילא מבואר דלא רק את שערה פורעין כי גם את גופה וכמ"ש בגמרא שמסירין מעליה בגדיה הנאים ומכסין אותה בבגדים מכוערים, ומה שתפס דוקא פריעת הראש הוא משום דעיקר חנה של אשה בשערותיה וכמו דקיימא לן שער באשה ערוה. וסמך זה על יתור לשון האשה דדי היה לכתוב ופרע את ראשה, וע"ע בדרשה הבאה. .
(שם שם) ופרע את ראש האשה. תניא, רבי ישמעאל אומר, ופרע את ראש האשה, לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (ש"ב י"ג) ותקח תמר אפר על ראשה ^צובאור דרשה זו, דר' ישמעאל אינו מפרש כחכמים בדרשה הקודמת דפי' ופרע הוא מלשון סתירה והירוס, כמש"כ שם, אלא שהוא מלשון גילוי, והוא מלשון חז"ל בתלמוד, כמו במו"ק כ"ד א' פריעת הראש בשבת באבל רשות, כלומר שרשאי לגלות שפמו וזקנו שהיו מכוסים בימי אבלו בחול, ובקדושין ע"ב א' שהיו פורעין עצמן וכו', פי' מגלין עצמן, ובחולין י"ט ב' שחיטה מפורעת, ושם נ' ב' היכא דפרעי טבחי, וזה הוא פירוש פריעת המילה, פי' גלוי העטרה, וה"נ כן, ולכן ס"ל דא"צ להרס ולסתור שערה אלא רק לגלותם מהכסוי אשר עליהן, וכונת תכלית גלוי זה להורות לה שיצאה מכלל הנשים הצנועות המכסות ראשיהן אלא אשה פרוצה היא, וממילא מבואר שמנהג בנות ישראל לכסות ראשיהן.
וטעם הראיה מתמר שהביא כאן, הוא משום דמפרש אפר מלשון כובע הראש כמו ויתחפש באפר על עיניו, ויסר את האפר מעל עיניו (מ"א כ', ל"ח, מ"א), שפירושו כיסוי העינים, וזה הוא מפני כי הבתולות נוהגות לילך בגילוי הראש ומכיון שנאנסה כסתה ראשה, ובכ"ז הוא רק זכר לדבר, מפני שלפי פשטות המובן הוי פירוש הענין שנתנה אפר כירה על ראשה לאות צער ודאגה.
וזכר לדבר יש להביא מפסוק זה דתמר לענין שחקרו האחרונים אם בתולה שנבעלה בזנות אסורה בגלוי הראש או לא [ע' באה"ע סי' כ"ח ס"ב ובפ"ת שם], והנה לפי המשך הראיה שמביא כאן מתמר שכסתה ראשה והיא הלא נבעלה לאמנון בזנות, א"כ הלא מבואר איסור גלוי הראש גם באופן כזה. [ספרי]. ונתן על כפיה. ולמה על כפיה – כדי לייגעה ^צזאולי תודה ולא יצטרך למחוק שם הקודש על המים כמבואר בהמשך הפרשה, וכמה ענינים עושים לתכלית זה כמבואר בגמרא ובפרשה זו. .
(סוטה י"ד א׳) ונתן על כפיה. מכאן שאם היתה גידמת לא היתה שותה ^צחורמב"ם פ"ב ה"ג מסוטה הוסיף עוד דאפילו גידמת בכף אחת אינה שותה, מדכתיב כפיה, אבל הירושלמי כפי הנראה חולק על כל דין זה, שכן כתב בפ"ג ה"א מסוטה לענין תנופת המנחה שבפסוק כ"ה, שאם היתה גידמת שני כהנים מניפין על ידיה, וס"ל דהא דכתיב ונתן על כפיה לא בעינן קרא כדכתיב, וע' בתוס' סוטה י"ט א', ובאמת קשה לי לשיטת הבבלי מאי שנא דין סוטה מדין נזיר לענין זה, שהרי גם בנזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר, ומפורש דרשינן בנזיר מ"ו ב' זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו, וגם כאן כתיב זאת תורת הקנאות, וצ"ע. .
(שם כ"ז ב׳) וביד הכהן יהיו מי המרים. מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים אלא ביד הכהן ^צטסמך על המבואר בדרשה הסמוכה שצריך שיתן דבר מר לתוך המים, על זה אמר כאן דכשהם ביד הכהן אז יתן בהם דבר מר, באופן שבשעת האמירה כבר יהיו מרים ולא שיתן קודם השתיה. [ספרי]. מי הפרים. תניא, אמר אבות דשמואל, צריך שיתן מר לתוך המים, מאי טעמא, דאמר קרא מי המרים – שמרים כבר ^קוהוי לפי"ז פי' מי המרים – מי של דברים המרים, ובספרי יש עוד דרשה שנקראו מרים ע"ש סופן שממררין את הגוף, ויהיה לפי"ז פי' מי המרים כמו מים המרים, ובאה המלה סמוכה במקום נפרדת, ועיין בתוי"ט סוף מס' תמיד, וצ"ע, ואין כאן המקום להאריך בזה. .
(סוטה כ׳ א׳) מי המרים המאררים. תניא, יכול מראה מים ת"ל ארד ^קאר"ל יכול מראה מים צלולים ת"ל ארד, שהוא שחור, דכן הוא באור מלה זו בלשון ערבי, ומפרש מלה המאררים בחילוף אות ד' ברי"ש, מפני שאותיות אלו מתחלפות בכ"מ, כמו דדנים – רדנים (בראשית י' ודה"א א'), ריפת ודיפת (שם ושם), חמדן וחמרן (בראשית ל"ו, ודה"א א'), דעואל – רעואל, דאה וראה (פ' שמיני וראה), וידא וירא (תהלים י"ח, ש"ב כ"ב), ובכריתות ז' ב' דריש עה"פ את ה' הוא מגדף, כאדם האומר לחבירו גרפת הקערה, ופירש"י דדריש בחילוף ד' ברי"ש, וה"נ כן, והמפרשים הגיהו כאן דצ"ל ארר ברי"ש, ואין כל פירוש לזה, וכמש"כ מבואר. אי ארד יכול שחור כדיו, ת"ל מי, הא כיצד, מראה מים ומראה ארד, שיערו חכמים חצי לוג מים מן הכיור ^קבשבו ניכר צלולית המים ושחרורית העפר, וזה הוא הטעם למ"ד במשנה סוטה ט"ו ב' שהיה נותן לכלי חצי לוג מים, וכתבו המפרשים ששיעור זה הוי הלמ"מ בלא טעם וסברא, ותמיהני שלא העירו שבירושלמי כאן מפורש טעם שיעור זה עפ"י משמעות הכתוב, וא"צ לומר שהוא סתם הלמ"מ. [ירושל׳ סוטה פ"ב ה"ב]. מי המרים המאררים. א"ר תנחומא, מנין המאררים כנגד רמ"ח אברים שבה ונגד רמ"ח אברים שבו ^קגר"ל בהבועל, וביחד הוו תצ"ו, כמנין המאררים, וכפי הנראה רמז להמבואר במשנה סוטה כ"ז ב' כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו, והיינו שאותן המאורעות שתקרינה לה תקרינה גם להבועל, וכפי שיתבאר להלן פ' כ"ד. .
(שם פ"ה ה"א) והשביע אתה הכהן. מלמד שהכהן משביעה ואינה נשבעת מעצמה ^קדהרבותא בזה דלא נילף משבועת העדים, דאע"פ דכתיב שם ושמעה קול אלה (פ' ויקרא), ובכ"ז חייב אף בנשבע מפי עצמו, וכן בשבועת בטוי (שם), והו"א דגם הכא כן, לכן חזר וכפל שם הכהן, דמיותר הוא, להורות שהשבועה תהיה דוקא ע"י הכהן. [ספרי]. ואמר אל האשה. פרשת סוטה נאמרת בכל לשון, שנאמר ואמר אל האשה – בכל לשון שהיא שומעת ^קהנראה פשוט דמדייק משום דאחרי שאמר והשביע אותה הכהן הול"ל ואמר אליה או לאמר, או דהול"ל והשביע הכהן את האשה ואמר אליה, דכן היה הלשון דבוק ופשוט, ולכן דריש שצריך שיאמר לה בלשון שמבינה. ונראה שסמך בזה על הלשון אל האשה עפ"י המבואר ביומא ד' ב' ויקרא אל משה משה שמע וכל ישראל לא שמעו, משום דהלשון אל משה מורה שייחד הדבור אליו ביחוד, והכא דכתיב אל האשה צריך לייחד הדבור אליה, כדי שתתבונן ותתודה ולא יצטרך למחוק שם הקודש על המים, שזהו תכלית אריכות הדבור אליה כפי שנתבאר בהמשך הפרשה, וכיון שכן, מבואר שצריכה להבין דבריו, דבלא זה אין שום תועלת באמירתו. –
והנה בגמ' מסמיך דרשה זו על הפסוק ואמר הכהן אל האשה (פ' כ"א), וכתב רש"י דצריך לגרוס ואמר אל האשה [הוא פסוק שלפנינו], והנה באמת כן הוא בספרי סמוכה דרשה זו על פסוק זה, והתוי"ט האריך בזה להסביר גי' רש"י, והנה אנחנו ביארנו ישרת גירסא זו. ואמנם לבד זה תימא שלא העירו דהפסוק ואמר הכהן אל האשה איצטריך לדרשה אחרת שלא יאמר לה ע"י שליח, כמבואר בירושלמי סוטה פ"ז ה"א, ושם בהכרח צריך לגרוס אותו הפסוק כמו שנבאר שם, וא"כ אייתר פסוק זה שלפנינו להא דאומרים לה בכל לשון שהיא שומעת, ודו"ק. .
(סוטה ל"ב ב׳) ואמר אל האשה. פרט למי שאינה שומעת ^קוהיינו חרשת, ולא מצאתי דרשה זו בבבלי ובירושלמי וספרי, ורק בירושלמי סוטה פ"א ה"א איתא, החרשת אין אתה יכול להשקותה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן [ויובא בסמוך], ואינו מבואר הראיה בזה, אם לא דנאמר דחרשת היינו כזה שאינה שומעת ואינה מדברת, אבל באמת גם חרשת שאינה שומעת לבד ג"כ אינה שותה, דא"א לה לשמוע השבועה והאלות מהכהן, ולכן נראה שהרמב"ם סמך דין זה על לשון הפסוק הזה מדעת עצמו, כאשר כן דרכו בחבורו בכ"מ להסמיך מעצמו דין ידוע על לשון ברור שבאותו ענין שבתורה, כמו שביארנו כ"פ בחבורנו [עיין פ' שמיני י' ו']. [רמב"ם פ"ב ה"ג מסוטה]. אם לא שכב. תניא, הילני המלכה עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתוב עליה ^קזכדי שלא יצטרכו לטלטל ספר תורה לכתוב ממנו אותה הפרשה. וכשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא, ומה כתוב בה אם שכב איש אותך אם לא שכב אם שטית אם לא שטית ^קחנראה דמכוין ואת כי שטית, כי הלשון אם שכב לא כתיב כלל, וקרי להפסוק ואת כי שטית בלשון אם שכב להיותו היפך הלשון ואם לא שכב, ומיושב בזה קושית התוס'. וגם נראה לקיים עפ"י זה גירסת רש"י בריש דף ל"ח א' וז"ל, אם שכב ואת כי שטית, עכ"ל, והמגיהים מחקו דברים אלו. ולפי מש"כ מפרש רש"י שכונת הגמ' שמביא הלשון אם שכב לפסוק ואת כי שטית, ודו"ק. .
(יומא ל"ז ב׳) אם לא שכב. בא לו לכתוב את המגילה כותב מן אם לא שכב איש אותך ואת כי שטית וגו׳, ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה, ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן ^קטמשום דהלשון והשביע הכהן וכן ואמרה האשה אינם מנוסח כתיבת הפרשה, רק צווי לכהן וקבלת האשה את האלות, וע"ע בסוגיא מענין זה. .
(סוטה י"ז א׳) אם לא שכב. מכאן שפותחין בדיני נפשות תחילה לזכות ^קיהנה כאן הוי ענין הפתיחה לזכות כדי לעוררה שתתודה ולא תשתה ולא יצטרך למחוק שם הקודש על המים כמבואר בפרשה, ומפרש בגמרא שאומרים לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים [ור"ל יש לך התנצלות כשחטאת], ועוד דברים נכוחים כאלה. אבל בשאר דיני נפשות הוי הפתיחה בענין אחר, שפותחין להנדון בזכות ואומרים לו אם לא עשית דבר זה שהעידו עליך אל תירא מדבריהם, והוא כדי שלא יפול רוחו בו וימצא און לו לענות צדקתו אם ישנה בו. .
(סנהדרין ל"ב ב׳) ואם לא שטית. תניא, רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, אי הכי, ואם שכב חנקי מבעי ליה, אמר רבי תנחום, הנקי כתיב ^קיאנראה בכונת הקושיא חנקי מבעי ליה, דאין ר"ל שיכתוב ואם שכב חנקי, דהיינו שתחנק, אלא ר"ל דהול"ל דבר והיפוכו מהנקי, דהיינו שאם נטמאה תענש בנפילת ירך וכו', והכונה כמו שהיה אומר והא הול"ל ואם שכב איש אותך לא תנקי, ותפס לשון קצר חנקי מבע"ל, מפני שהוא לשון קללה ונופל על לשון הנקי. ומשני א"ר תנחום הנקי כתיב, ופירש"י הנקי כתיב בלא יו"ד למדרשיה כמקראו לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקיה, ובמסורה נמי מדריש אשבועה קמייתא למשדיה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית, כלומר אם שטית תתחנקי, עכ"ל.
ובערוך פי' וז"ל, הנקי כתיב, פי' הנקי רוחך מגופך וישאר הגוף נקי בלא נפש, וכיון שיש לדרשו לרעה הרי בפסוק עצמו כתיב קללה ואינה קללה הבאה מחמת ברכה, פי' אחר, והכי משמע ליה לר"מ דבעינן תנאי כפול אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי, ומשמע הנקי עם פסוק שלאחריו והכי הוא הנקי ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ושקול הוא במקראות שאין להם הכרע. ופי' הנקי כמו ונקתה לארץ תשב (ישעיה ג'), וכן נקיון שנים (עמוס ד'), וכן בלשון חז"ל (ב"ק מ"א א') יצא פלוני נקי מנכסיו, עכ"ל, ועיין בחידושי אבן מיג"ש לקדושין שכתב וז"ל, ורבינו הגדול ז"ל [הוא הרי"ף] פי' הנקי גופך מנפשך שיצא רוחך ויהיה גופך נקי ממנו כמה דאת אמר יצא פלוני נקי מנכסיו וכו', עכ"ל, והנה כמה טרודים ויגעים הדברים נראה לכל מעיין.
ולי נראה הבאור עפ"י מה שביארנו כ"פ בחבורנו שדרך חז"ל לדרוש אות ה' כמו אות ח' ולהיפך, מפני שהם ממוצא אחד, וכל האותיות שהם ממוצא אחד מתחלפין, כנודע, וכך דרך חז"ל בכ"מ בגמ' בבלי וירושלמי, כמו בברכות ל' ב' בהדרת קודש אל תקרא בהדרת אלא בחרדת, ושם ל"ה א' קודש הלולים דרשו קודש חלולים, ובשבת ל"ב ב' אל תקרא בהלה אלא בחלה, ושם נ"ה ב' עה"פ פחז כמים, הח' דפחז כמו ה', ושם ק"ה א' דרשו ה' דהמון גוים כמו ח', ובעירובין י"ט א' דרשו גיהנם – גי שיורדין לה על עסקי חנם – עריות [עיי"ש במהרש"א והמפרשים לא בארו מאומה], ובפסחים פ"ט א' דרשו מהיות משה – מחיותיה דשה, ובריש מו"ק ב' א' משקין בית השלחין מפרש בגמרא בית השלחין לישנא דצחותא היא, דכתיב ואתה עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי, ופירש"י ה' מתחלף בח', ובמנחות נ"ג א' מצה תהיה – תחיה, ובכריתות י"א א' וממאי דהאי נחרפת לישנא דשנויי הוא דכתיב וחשטח עליו הריפות, ובירושלמי פאה פ"א ה"א דרשו הפסוק כבד את ה' מהונך – מחונך, ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אל"ה הדברים, א' – חד, ל' – תלתין, ח' – תמניא, הרי ל"ט, וסיימו שם לא מתמנעו רבנן לדרוש בין ה' לח'.
ואף הכא אפשר לפרש הכונה דאף אמנם הו"ל לכתוב חנקי, אך מכיון דכתיב הנקי אפשר גם לפרש חנקי בחילוף הה' לח', ועפ"י באור הראשונים כמש"כ, ואין להאריך עוד.
ודע דבעיקר הדבר דמפרש שאין בענין פרשה זו תנאי כפול צריך באור, דהא לכאורה כופל התנאי בזה כמו שאמר אם לא שכב ואם לא שטית הנקי, ושוב כתיב ואת כי שטית וכי נטמאת והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר יתן ה' אותך לאלה וגו', הרי זה תנאי כפול. אך הענין הוא דכל שקלא וטריא זו אתיא אליבא דמ"ד בסוגיא דסוטה י"ח א' דשתי שבועות יש בענין זה. אחת שבועה שיש עמה אלה, ואחת שבועה שאין עמה אלה [ע"ל פ' כ"א], ר"ל שבועה על האשה שתגיד האמת ושבועה על הקללה [האלה] שתבא עליה אם הגידה שקר, אבל בשבועה ראשונה (פסוק זה) לא פירש קללה אלא מכלל ברכה, ולכן חכמים דס"ל דשבועה אחת בשני הפסוקים באמת יש בזה תנאי כפול, וקיצור דברים אלו באו ברש"י בסוגיין. –
והנה כן קיי"ל כר' מאיר דבעינן תנאי כפול ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. ואמנם מבואר בשבועות ל"ו ב' דזה סבירא ליה לר"מ רק במילתא דממונא אבל במילתא דאיסורא ס"ל גם הוא דמכלל לאו אתה שומע הן, ושאני סוטה דאיסורא דיש בו ממונא הוא, והוא גביית כתובתה. ונ"ל טעם החילוק בזה בין איסורא לממונא משום דאע"פ שע"פ הסברא צריך להבין ולשמוע מכלל לאו הן ומכלל הן לאו, אך לא כל אדם ראוי להבין דבר מתוך דבר, דזה הוא מכח בינה יתירא, כנודע, ולכן בדיני ממונות שצריך להוציא ממון מהמוחזק ע"פ הסברא דמכלל לאו אתה שומע הן, ולפיכך אפשר להמוחזק לומר לא הבנתי דבר מתוך דבר, אבל במילתא דאיסורא לא שמעינן ליה, רק קיימין אסברא דמכלל לאו שומעין הן, וזה הוא מעין מ"ש אין הולכין בממון אחר הרוב כפי שיתבאר למעיין, ויש לפלפל הרבה בזה. .
(קדושין ס"ב א׳) תחת אישך. פרט לאונסין, מאי משמע, מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון ^קיבעיין מה שכתבנו בענין זה לעיל בפסוק י"ג בדרשה והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, ושם נתבאר דין זה. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"ב) וכי נטמאת. לרבות אשת סריס לשתיה ^קיגבספרי מרבה זאת מן מבלעדי אישך, ונראה עיקר כגירסת הירושלמי, שהרי כן אמרינן בבבלי סוטה כ"ו א' אשת סריס שותה פשיטא, מהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא, קמ"ל. הרי מפורש דהלשון מבלעדי אישך ממעט אשת סריס, וא"כ לגירסת הספרי היא ראיה לסתור, אבל מוכי נטמאת שפיר מרבינן אשת סריס, דעכ"פ טומאה יש כאן, והרבותא והחידוש הוא משום דלא קדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל, דזה תנאי ועיקר גדול, כמבואר בסמוך, וקמ"ל דכיון דלא כתיב שכבתך לזרע, ש"מ דגם שכיבה שאינה ראויה להולד נקראת שכיבה וכמש"כ בסמוך אות קט"ו. וסריס דאיירי כאן הוא סריס חמה או מי ששתה כוס עקרין, אבל סריס אדם אסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכה בקהל ה', ודרשינן לעיל בפ' י"ב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר, יעו"ש. .
(שם פ"ד ה"ד) וכי נטמאת. לרבות שלא כדרכה ^קידדבכל אופן נטמאת, ודריש כן מיתור לשון זה, וע' באות הסמוך. [ספרי]. את שכבתו. לרבות הפרים ^קטודבכ"מ דכתיב שכיבה בלא תוספת שם זרע משמע אפילו שכיבה כזו שאינה ראויה להזריע, ולכן כתיב בשכיבת בהמה (פ' אחרי) ובכל בהמה לא תתן שכבתך ולא כתיב לזרע, משום דבהמה אינה מתעברת מן האדם, אבל באדם כתיב שם ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. .
(שם) מבלעדי אישך. מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ^קטזדכן משמע הלשון מבלעדי אישך שבעלה נתן בה את שכבתו קודם לסתירה זו. ובירושלמי סוטה פ"א ה"ג מביא ראיה דהלשון מבלעדי מורה על קדימה מפ' דפ' פינחס מלבד עולת הבוקר, דשם עולת בוקר קודמת לשאר קרבנות. ונ"מ בדין זה אם קינא ארוס לארוסתו אינה שותה משום דלא קדמה בה שכיבת הבעל, אלא נאסרת ומפסדת כתובתה, כמש"כ לעיל בריש פסוק י"ב בדרשה ואמרת אליהם, ואע"פ דלקמן פסוק כ"א ממעטינן שארוסה אינו שותה מפסוק אשר תשתה אשה תחת אישה, אך אצטריך זה הפסוק לענין נשואה שנסתרה קודם שנבעלה לבעלה, דתחת אישך יש בזה וקדימת שכיבת בעל לבועל ליכא בזה, וגם אצטריך הפסוק תחת אישה לענין ארוסה שבא עליה ארוס בבית אביה בזנות, דקדימת שכיבת בעל יש בזה ותחת אישך אין בזה. .
(סוטה כ"ד ב׳) והשביע הכהן. אמר רבא, שתי שבועות האמורות בסוטה למה ^קיזבפ' י"ט ובפ' כ"א, וס"ל דב' שבועות מיוחדות הן. , אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה, היכי דמי שבועה שיש עמה אלה, אמר רב אשי, משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך ^קיחר"ל שבועה על האשה שתגיד האמת ושבועה על הקללה [האלה] שתבא עליה אם הגידה שקר, וכדמפרש. ועיין משכ"ל אות קי"א. .
(שם י"ח א׳) ואמר הכהן לאשה. מלמד שלא יאמר לה ע"י מתורגמן ^קיטנראה פשוט דמדייק מיתור לשון לאשה, דאחרי שאמר והשביע הכהן את האשה היה די לכתוב כאן ואמר אליה, ומדחזר להזכיר שם הכהן ושם האשה דריש שהמשך האמירה צריכה להיות ישר מהכהן להאשה, לא ע"י אמצעי, דהיינו מתורגמן.
וטעם הדבר שלא יאמר ע"י מתורגמן נראה משום דכיון דעיקר תכלית אריכות הדבור אליה הוא להשתדל עליה שתודה ולא יצטרך למחוק שם הקודש על המים כמבואר בפרשה, והנה הכהן בעצמו בודאי ראוי הוא למלא משלחתו ויש לקוות לבא ע"י דבורו לתכלית המבוקש שתודה, משא"כ אם ישלח דבריו ע"י שליח מאן דהוא, מי יודע אם ראוי ומוכשר הוא למלא משלחתו ותעודתו.
וכעין סברא זו כתבנו במק"א (פ' תצוה) בטעם הדבר שמשונה משרתו של כהן משוח מלחמה משארי משרות שבישראל שאינו מנחיל משרתו לבניו אחריו כמבואר ביומא ע"ב ב', וכתבנו משום דמתעודת כהן משוח מלחמה שיהיה חכם ובעל לשון צח שיוכל לפעול בדבריו על העם בשעת מלחמה, וא"א להנחיל משרה כזו לבניו ע"פ חזקת אבות בלבד, משום דאולי אינם ראויים לכשרון זה כפי הצורך, יעו"ש. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"א) את ירכך וגו׳. ולהלן הוא אומר (פ׳ כ"ז) וצבתה בטנה והדר ונפלה ירכה, אמר אביי, כי לייט לייט תחלה ירך והדר בטן, ומיא כי בדקי כאורחייהו בדקי, בטן ברישא והדר ירך, והא בקללה נמי כתיב (פ׳ כ"ב) לצבות בטן ולנפיל ירך, ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך, כדי שלא להוציא לעז על מים המרים ^קכשלא יאמרו שלא עשה כסדר ואין פורעניות זו באה ע"י המים. ובירושלמי פ"א ה"ז דסוטה בא ענין זה בשינוי לשון. ועיין בסוטה כ"ח א' לחד מ"ד יליף מפסוק לצבות בטן ולנפל ירך דכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו [שאם נטמאה יארעו אותן מאורעות גם להבועל], משום דקשה ליה הא כבר כתיב וצבתה בטנה ונפלה ירכה, הרי בטנה ויריכה של נבעלת אמור, הא מה אני מקיים לצבות בטן ולנפל ירך בטנו וירכו של בועל, ואף דכאן מצריך הגמרא להא דמודע לה כהן, כמבואר לפנינו, י"ל דתרתי ש"מ, משום דמשום זה לבד הו"ל לכתוב בטנה וירכה, יעו"ש. אמנם לדידן כולא קרא אתא לדרשה שלפנינו, והא דהמים בודקין אותו ילפינן בסמוך פסוק כ"ד בדרשה ובאו, יעו"ש. ולכן השמטנו כאן דרשה זו. .
(סוטה ט׳ ב׳) ואמרה האשה. מכאן לאילמת שאינה שותה ^קכאואע"פ דבעלמא קיי"ל הגדה מתוך הכתב נקרא הגדה, וא"כ אפשר לה לכתוב מה שצריך לה להגיד, י"ל ע"פ מש"כ התוס' בגיטין ע"א א' דהיכי דכתיב אמירה בעינן בפה יעו"ש. .
(סוטה כ"ז ב׳) ואמרה האשה. מכאן לחרשת שאינה שותה ^קכבעיין מש"כ לעיל בפסוק י"ט בדרשה ואמר אל האשה. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"א) ואמרה האשה אמן. כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, דכתיב ואמרה האשה אמן ^קכגולכן אם השביע אחד לחבירו שאמר לו אני משביעך שתעשה או לא תעשה דבר פלוני ואמר אמן, הוי כנשבע מעצמו, וטעם הראיה מסוטה משום דכתיב מקודם והשביע הכהן את האשה ולא מצינו בפרשה שהאשה נשבעת רק שעונה אמן על דבריו, הרי דענית אמן הוי כנשבע מעצמו. ועיין שבועות ל"ו א' בא דין זה בשם ר' יוסי ב"ר חנינא בלשון אחר קצת. ובריש פרשה נצבים נביא עוד דרשה לענין זה. –
ודע דיש להעיר במשנה סוטה כ' א', שאם יש לה זכות תולה לה ב' וג' שנים אע"פ שנטמאה, ולא מיענשה לאלתר, והא אמרי' בשבועות ל"ט א' בענין חומר שבועת שקר, שכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו ב' וג' דורות, אבל בשבועת שקר נפרעין ממנו לאלתר, ולפי"ז קשה דהא בסוטה לבד חטאה מטומאתה הלא עוד נשבעה לשקר כמבואר בסמוך, על מה היא אומרת אמן אמן, אמן שלא שטיתי, אמן שלא נטמאתי, וא"כ אמאי תולה לה זכות.
ואולי י"ל דלענין זה אינו דומה קבלת שבועה ע"י ענית אמן לשבועה ממש, וכמו דקי"ל שאין חייבת קרבן שבועה על שבועה זו, וא"כ ע"כ אין בקבלת שבועה זו חומר שבועה דעלמא, ועדיין צ"ע. .
(שבועות כ"ט ב׳) אמן אמן. על מה היא אומרת אמן אמן, אמן על האלה אמן על השבועה ^קכדזה הוא כדמפרש בסמוך אמן שלא נטמאתי, הוא אמן על השבועה, ואם נטמאתי יבאו בי, הוא אמן על האלה, שאמר לה הכהן ואת כי נטמאת ובאו בך וגו'. , אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה, אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא ^קכהואם תזנה להבא יארעו לה אותן המאורעות הבאות מכח המים המרים, ובגמ' איתא עוד אמן שלא שטיתי שומרת יבם, וזהו רק למ"ד שומרת יבם שזנתה אסורה ליבם, אבל אנו קי"ל שמותר וא"כ אינו משביעה בגלגול אם לא זינתה כשהיתה שומרת יבם, וע"ל בפ' כ"ט בדרשה תחת אישה, ולכן השמטנו פרט זה. .
(סוטה י"ח א׳ ב') וכתב. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה, שנאמר והשביע והדר וכתב ^קכוואע"פ דאפשר לפרש סדר זה רק לכתחלה ולא לעכובא, מפרש בירושלמי סוטה פ"א ה"א דכיון דכתיב בסוף הענין זאת תורת וכל מקום שנאמר תורת מעכב אף בדיעבד. .
(שם י"ז ב׳) את האלת האלה. אלות – אלות ממש, האלות – לרבות קללות הבאות מחמת ברכות ^קכזאלות ממש הוא הלשון יתן ה' אותך ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו', ואלות הבאות מחמת ברכות הוא הלשון הנקי ממי המרים, ועיין באות הבא. , אלה – למעוטי קללות שבמשנה תורה, האלה – למעוטי צואת וקבלת אמן ^קכחר"ל שלא יכתוב נוסח הקללות שבמשנה תורה וגם לא נוסח הפרשה מהמצות המוטלות על הכהן, ולא קשה מה דה' דהאלות מרבה וה' דהאלה ממעט, משום דכיון דה' דהאלות כתיב גבי רבויא דהאלות קאי אוכתב לכן מרבה, וה' דהאלה דכתיב גבי מעוטא, דאלה מעוט הוא, לכן ממעטינן ביה, כך מפרש בגמ'. ובזה נראה לי דניחא קושית התוס' שהקשו דהכא מבואר דר"מ דריש ה' דהאלות לרבות, ובפ"ק דהוריות ה' א' אמרי' דר"מ לא דריש קהל הקהל, יעוי"ש. אבל לפי המבואר דה' דהאלות כתיב גבי רבויא, לכן דרשו ומרבה, משא"כ ה' דהקהל אינו כתיב גבי רבויא, לכן לא דרשו לרבות, ודו"ק. .
(סוטה י"ז א׳) את האלת האלה. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה למפרע פסולה, מאי טעמא, וכתב את האלות האלה כדכתיבא ^קכטכגון אם כתב מקודם בטנך צבה וירכך נופלת וכדומה, משום דהלשון האלה מורה כמו שהן סדורות בפרשה. .
(שם שם ב') הכהן. מה ת"ל שיכול הואיל ונאמר כאן וכתב ונאמר להלן וכתב, מה וכתב הנאמר להלן כשר בכל אדם אף וכתב הנאמר כאן כשר בכל אדם – ת"ל הכהן ^קכטכונת הלשון מה ת"ל הוא פשוט דכיון דכל עניני הפרשה והמעשים בכהן איירי א"כ למה כאן בכתיבה פרט הפעולה בכהן, ומשני דהו"א דנילף מן וכתב גבי גט, דאע"פ דמוסב על הבעל, כהמשך לשון הכתוב כי יקח איש וגו' וכתב ובכ"ז קי"ל דכשרה הכתיבה גם בשליחות הבעל והו"א דה"נ כן, היינו דאפי' זר כשר לכתוב קמ"ל. ובטעם הדבר דלא שוה זה לגיטין נראה פשוט משום דהתם בהכרח להכשיר בשליח, יען דדין זה כללי לכל המון העם, ולאו כ"ע גמירי לכתוב בעצמם, משא"כ הכא בכהן איירי בכהן העובד עבודת הקודש, ולא יתכן שלא יכול לכתוב בעצמו, ואם גם יקרה כהן כזה במקדש לא יקבעו אותו לענין זה, אלא את זה שיכול לכתוב.
ודע כי ברמב"ם פ"ד ה"ט מסוטה כתב דאפי' כהן קטן פסול לכתוב שנאמר וכתב הכהן ולא מצאתי דרשה זו. ואולי משום דוכתב הכהן משמע כהן העובד עבודה וקטן פסול לעבודה (חולין כ"ד ב'), ומשום דדמי מגילת סוטה לס"ת בזה דכתיבת קטן פסולה בה, וצ"ע. [ספרי]. בספר. מלמד שאינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה ^קלפירושו קלף מעובד כהוגן, משא"כ הני. .
(סוטה י"ז א׳) בספר. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה איגרת, פסולה, מאי טעמא, בספר אמר רחמנא ^קלאר"ל אם כתבה בלא שרטוט כמו שכותבין מכתב, כיון דכתיב בספר, והלכה למשה מסיני שהספרים צריכים שירטוט, ואע"פ דבלא"ה אסור לכתוב שום פסוק בלא שירטוט [עיין גיטין ו' ב'], י"ל דאי משום זה אינה נפסלת, קמ"ל. .
(שם י"ח א׳) בספר. אמר רבא. מגילת סוטה שכתבה על שני דפין פסולה, מאי טעמא, ספר אחד אמר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ^קלבועיין בתוס' כאן ובגיטין כ' ב' דבשני ספרים היינו בשתי חתיכות קלף, אבל בקלף אחד בשני עמודים נקרא ספר אחד, והכריחו זה מסוגיית הגמ', אבל הרמב"ם כתב סתם. –
ומה שכתבו התוס' כאן בפשיטות דאם כתב על שני דפין ותפרן יחד פסול משום ספר אחד, לדעתי יש להעיר בזה ממ"ש בגיטין ס' א' תורה מגילה מגילה נתנה, ואע"פ דכתיב (פ' וילך) לקח את ספר התורה הזה [כלומר משמע ספר אחד], התם לבתר דאדבוק, ופירש"י כשנגמרו כל הפרשיות חברן בגידין ותפרן, עכ"ל. ואע"פ די"ל דשאני התם דא"א באופן אחר, אך מ"מ פשטות הענין מורה דבדבוק ותפירה נקרא ספר א'. .
(שם שם) ומחה. מלמד שצריך לכתוב כתב שיכול למחוק, לפיכך אינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו ^קלגשהוא מעשן של שמנים או של זפת ושעוה, ועיין בתוי"ט פ"ב מ"ב דמגילה מפרטי סדר עשייתו. .
(שם י"ז ב') ובאו בה. נאמר ובאו ובאו (פ' כ"ב), מלמד שכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו ^קלדר"ל אותן המאורעות שיארעו לה, נפילת ירך וכו' יארעו גם את הבועל, ומפרש בגמ' דדריש מו' יתירא, ונראה דרק סימן לדבר נתנו חז"ל הווי"ן היתירים, ועיקר הלמוד הוא מכפל לשון בפ' ובאו המים במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך, אחרי דבפסוק הקודם כתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, וא"כ למה חזר עוד פעם את הדבר, וגם למה לא אמר בלשון נוכח כמו בפסוק הקודם, ולכן דרשו דקאי על הבועל, ויתפרש הלשון ובאו המים במעיך לצבות בטן של בועל ולנפיל ירך של בועל, ועיין לעיל בפסוק כ"א אות ק"כ הבאנו עוד דרשה לענין זה. .
(סוטה כ"ז ב') ולקח הכהן וגו'. תניא, מניין למנחת סוטה שטעונה תנופה בבעלים, אתיא יד יד משלמים, כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה, וכתיב התם (פ׳ צו) ידיו תביאנה, מה להלן בעלים אף כאן בעלים, ומה כאן כהן אף להלן כהן, הא כיצד, מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף ^קלההבעלים שבכאן היא האשה השותה, ואע"פ דכל תנופה בבעלים היא ולא היה צריך לשאול מניין זה בסוטה, אך איצטריך מפני דקי"ל דבכלל כל תנופות קדשים נוהגות באנשים ולא בנשים חוץ ממנחת סוטה, כמבואר לפנינו בפ' צו (ז'), ועל זה פריך מניין זה שמנחת סוטה משונה משארי מנחות לענין זה, ועיין בפרשה הבאה פ' י"ט לענין מנחת נזירה דילפינן מסוטה. .
(שם י"ט א׳) מיד האשה. ולא מיד שלוחה, מיד האשה – שאם פרסה נדה לא היתה שותה ^קלואין הטעם מפני שמטמאה את המנחה, דהא חרבה היתה דכתיב לא יצוק עליה שמן, וחרבה לא הוכשרה לקבל טומאה, כמבואר לפנינו בפ' שמיני, אלא מפני שנדה אסורה לבא לעזרה, כמבואר ר"פ תזריע ואל המקדש לא תבא, והיא צריכה להיות בעזרה לתנופה ולקחת המנחה מידה. [ספרי]. והניף. וכי על ידו הוא מניף והא על ידה הוא מניף, אלא מכאן שהוא נוטל מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה ^קלזופריך בירושלמי ואין הדבר מכוער, שיתן הכהן ידו תחת ידה, ומשני מביא מפה ומניחה בין ידו לידה, ופריך שוב וכי אינו חוצץ, ומשני, לעולם בלא מפה, ורק מביא כהן זקן, ואפי' תימא כהן בחור, אין יצה"ר מצוי לשעה, ע"כ. והרמב"ם כתב סתם שמניח ידו תחת ידיה, וכפי הנראה ס"ל כאוקימתא בתרייתא שכן דרכו בכ"מ לפסוק כלישנא בתרא, או אוקימתא בתרייתא, כנודע לרגיל בחבורו. וצריך באור במה תתיישב לפי אוקימתות אחרונות הקושיא וכי אין הדבר מכוער, כי תירוצים אלו שייכים רק אליבא דאמת שאין אנו חוששים להרהורים וכדומה, אבל מידי כיעור הלא לא יצא הדבר, וצ"ל כי בדבר שאין חשש הרהור באמת אין גם כיעור, אך יש לעיין בכלל זה בכ"מ בש"ס כמו בכתובות ק"ה א' מכוער הדיין וכו' ובחולין מ"ד ב' אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וכו', אע"פ דמדינא אין שם איסור, יעוי"ש, ויש ליישב. .
(ירושלמי סוטה פ"ג ה"א) והניף והקריב. מקיש הגשה לתנופה, מה תנופה כשרה כל היום דכתיב (פ׳ אמור) ביום הניפכם, אף הגשה כשרה כל היום ^קלחעפ"י הכלל דכל מצוה שמצותה ביום כשרה כל היום, וכל מצוה זו נוהגת ביום, כפי שיתבאר להלן פסוק ל'. .
(מגילה כ׳ ב׳) והניף והקריב. לימד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה ^קלטכמבואר בדרשות הקודמות. .
(מנחות ס׳ ב׳) לפני ה'. יכול במערב, ת"ל אל פני המזבח, אי אל פני המזבח, יכול בדרום, ת"ל לפני ה', הא כיצד, מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן ודיו ^קמהלשון לפני ה' מורה על קיר מערבי של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל, שההיכל במערב, ופני המזבח זה דרום, שהכבש של מזבח הוא בדרום, ועיין באור הענין בציורים ברש"י מנחות י"ט ב', ומ"ש ודיו, מפרש בגמ' דר"ל שאין צריך להגיש מנחה גופה למזבח אלא בכלי היינו שיכוף הכלי עד שתהיה הסולת נוגעת במזבח, וכמבואר לפנינו בפ' ויקרא (ב' ח'). .
(סוטה י"ד ב׳) את אזכרתה. זו הקטרת הקומץ ^קמאכמש"כ רש"י בפסוק זה שע"י הקטרת המנחה באה לזכרון לגבוה, ובאמת כל המנחות נקראות בשם אזכרה כמבואר בפ' ויקרא, ואמנם כאן קורא אותה הכתוב בשם מנחת זכרון (פ' י"ח). וי"ל ענין הזכרון כאן שתהיה לזכרון לכל העולם עפ"י מ"ש בסוטה ז' ב' שכל הנשים מחויבות לבא ולראותה וללמוד ולזכור לילך בדרכי הצניעות. [ספרי]. ואחר ישקה. מה ת"ל, [מבעי ליה, שכל שרישומו של כתב ניכר אינו משקה] ^קמבהנה בכלל כתיב שלש פעמים שהכהן ישקה אותה, בפסוק כ"ד והשקה את האשה, ובפ' שלפנינו ואחר ישקה, ובפסוק הבא והשקה את המים, והיה די לכתוב רק פעם אחת, ולכן מפרש דוהשקה קמא איצטריך לגופיה שמשקה ואח"כ מקריב את המנחה, ואחר ישקה איצטריך דאם לאחר שמחק את המגילה עדיין רושם הכתב ניכר אינו משקה, אלא צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא ניכר רושם כלל, והשקה בתרא שבפרשה הבאה איצטריך שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה כפי שיבא בדרשה הבאה. .
(סוטה י"ט ב') והשקה. ת"ר, והשקה מה ת"ל, והלא כבר נאמר והשקה, אלא שאם נמחקה מגילה ואמרה אינו שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה ^קמגר"ל אם הודית שנטמאה. והלשון מערערין נראה שהוא מלשון ערעור וטענה, כלומר שבאין עליה בטרוניא למה לא הודית קודם שנמחקה המגילה, ומכיון שלא הקפידה על מחיקת שם הקודש תקנס לשתות אף שהודית. וגם יש לפרש לשון מערערין מלשון הגמ' בברכות ל"ו א' החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת, והוא מלשון ערוי ושפיכה, אך לפי"ז היה צ"ל מערעין ולא מערערין, ועיין מה שכתבתי בדרשה הקודמת. .
(שם שם) והיתה האשה לאלה. שיהיו הכל אלין בה, יארע לך כדרך שאירע לפלונית ^קמדהוא ע"ד הכתוב להיפך בך יברך ישראל. [ספרי]. בקרב עמה. תניא, משרבו המנאפין בטלו המים המרים, דכתיב והיתה האשה לאלה בקרב עמה, בזמן שעמה שלום ולא בזמן שעמה פרוצים ^קמהר"ל ופסקו גם מהכשרים, כיון שרבו הפרוצים. וטעם הדרשה נראה פשוט, דבזמן שהדור כשר וצדיק אז אשה פרוצה לאלה בקרב עמה, שהכל אלין בה, כמבואר בדרשה הקודמת, אבל כשרובם פרוצים הרי גם היא כאחד מהם, ואי אפשר שיתקיים והיתה לאלה בקרב עמה, ולכן נתבטלו בכלל גם מהכשרים, ובבבלי סוטה מ"ז ב' יליף זה מדרשות אחרות ויובא בסמוך בפסוק ל"א. .
(ירושלמי סוטה פ"ט ה"ט) וטהורה היא. טהורה – ולא שיש לה עדים במדינת הים, וטהורה – ולא שתלתה לה זכות, היא – ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה ^קמובאור הדרשה, כי המלות וטהורה היא מיותרות לענינא, דדי היה לכתוב ואם לא נטמאה – ונקתה, ולכן דריש דרק זו נזרעה זרע [ע"ד הנדרש בסמוך שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח וכו'] זו שטהורה ממש שלא נטמאה, ולא זו שלא בדקוה המים, מפני שיש עדים במדינת הים על טומאתה, דבאופן כזה אין המים בודקין אותה, כמבואר לעיל בפ' י"ג, ולא זו שתלה לה זכות מעשים או זכות אבות שלא נענשה בעונשין הבאים ממים המרים, ומיתור מלת היא דריש שזו שנצלת מן המים ע"י שהיה קלקולה מפורסם לכל, עד שהיו מדברין בה הנשים הטוות לאור הלבנה [לשון מליצי היא לנשים דברניות שמתקבצות יחד לטוות לאור הלבנה ומדברות על מאורעות היום], ואורחא דמלתא נקט, דכיון שכבר מדברין בפריצותה בפרהסיא הוי מכוער הדבר ושוב לא יבדקוה המים, כי צריך לגרשה. .
(סוטה ו' ב׳) וטהרה היא. אמר ר׳ אידי, שכיחא הא מילתא בפומהון דרבנן, ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, מכיון שלא נטמאה טהורה היא, ולא כיהודה בן פפוס שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא ^קמזאיירי בכלל לענין חשש טהרה וכשרות, ודריש ע"ד אסמכתא, שכל שלא יצא שם רע על האשה שהיא טמאה הרי היא בחזקת טהורה ולא חיישינן לשום דבר, ולא כיהודה בן פפוס שכשהיה צריך לצאת מביתו היה נועל דלת בפני אשתו שלא תדבר עם אדם, יען כי בכלל לא נחשדו בנות ישראל על פריצת הטהרה, ודריש כן מיתור לשון וטהורה היא, ודריש ואם לא נטמאה – כל זמן שלא ידעינן בטומאתה – טהורה היא.
ובבבלי גיטין צ' א' איתא בענין זה תחת יהודה בן פפוס – פפוס בן יהודה, וכן נראה עיקר, מפני שהוא היה חכם גדול כמבואר בברכות ס"א ב' ובילקוט בחקתי בפ' ושברתי את גאון עוזכם, גאונם של ישראל, כגון פפוס בן יהודה, אבל יהודה בן פפוס לא מצינו שמו בין החכמים, ואם היה אדם פשוט לא היו חכמי התלמוד גם מביאים דעתו והנהגתו, כי מה לנו ולדרכיו של איש מן השוק. .
(ירושלמי קדושין פ"ד ה"ד) ונקתה. ונקתה מן האלות ומן השבועות ^קמחבא לאפוקי מדעת חד מ"ד בספרי ובירושלמי פ"ג ה"ה דסוטה, דאפילו טהורה ששתתה סופה למות בתחלואים רעים מפני שהכניסה עצמה לספק הזה ולמחוק את שם הקודש וכו' ועל זה דריש שנקתה מחומר השבועה והקללה, ואינה נענשה. [ספרי]. ונזרעה זרע. שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח, יולדת נקבות – תלד זכרים, קצרים – תלד ארוכים, שחורים – תלד לבנים ^קמטזו דעת ר' ישמעאל, ור' עקיבא ס"ל שאם היתה עקרה נפקדת, ומקשה ליה ר' ישמעאל, א"כ יסתרו כל עקרות ותפקדנה, וזו הואיל שלא נסתרה הפסידה, כלומר, כל אשה עקרה שהיא צנועה משום דלא נסתרה תפסיד בתמיה, וקיי"ל כר' ישמעאל, ותפסו התוס' בזה קושיא נמרצה, לימא ר' ישמעאל לנפשיה, א"כ יסתרו כל יולדות בצער כדי שתלדנה בריוח, וכבר נאמרו בישוב קושיא זו המון ישובים בספרים ומפרשים שונים.
אבל לדעתי י"ל בפשיטות דמשום ריוח הולדה ברוחה וכדומה לא תסתיר אשה עצמה, מפני שתגרום למחיקת השם דאיסור גדול הוא, משא"כ העקרה שמצוה על בעלה לגרשה כמ"ש שהה עשר שנים ולא ילדה תצא, ואמרו חז"ל בכ"מ, גדול השלום שבין איש לאשתו [שלא יתפרדו] שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה ימחה על המים [כאן בפרשת סוטה], לכן זו שעקרה היא ועומדת להתגרש מבעלה לא תחוש למחיקת השם שהתירה התורה לתכלית קיומה עם בעלה.
ועיין בסוגיא כ"ה ב' באה עוד דרשה על פסוק זה לענין שאיילונית אינה שותה משום דכתיב ונזרעה זרע, מי שדרכה להזריע, יצאה איילונית, אבל לא קיי"ל כן, ולכן השמטנו דרשה זו. .
(סוטה כ"ו א׳) זאת תורת הקנאת. זאת – למעט שאין האשה שותה ושונה בבעל אחד ובבועל אחד, תורת – לרבות שהאשה שותה ושונה בבעל אחד ובבועל אחר ^קנכך הוא כלל הדבר העולה מסוגיית הגמרא, שתתה מי המרים ונקתה מהן וחזר וקנא לה מהאיש שהשקה על ידו ונסתרה עמו, שאינו יכול להשקותה אדותו פעם שניה, אלא תאסר עליו ותצא בלא כתובה, אבל אם קנא לה מאיש אחר ונסתרה עם אותו האחר בעדים, משקין אותה פעם שניה, ואפילו כמה פעמים, והוא שישקה אותה בכל פעם בגלל איש אחר, ואם השקה אותה וגרשה ונשאת לאחר וקנא לה הבעל השני עם זה האיש שבגללו השקתה הבעל הראשון ונסתרה עמו בעדים, הרי הבעל השני משקה אותה על ידו מפני שהוא בעל שני, ואפילו מאה ונשאת לזה אחר זה משקין אותה ע"י איש אחד, ואין אומרים ודאי שהוחזקה לזה וטמאה עד שיהיה שם עד. .
(שם י"ט א') זאת תורת הקנאת. תורת – תורה אחת לקנויין הרבה ^קנאכשמקנא לאשתו מאנשים הרבה מביא מנחת שעורים אחת לכולן. וטעם הדיוק מלשון תורת בארנו כ"פ בס' ויקרא דמדכתיב תורת בלשון יתיד ולא תורות בלשון רבים, בא לכלול דין אחד על פרטים הרבה שבענין זה, וכאן דכתיב תורת הקנאות מרבה קנויין הרבה. .
(כריתות ט׳ ב׳) זאת תורת הקנאת. תניא, לא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מדון ולא מתוך אימה, עבר וקנא לה באחד מכל הדברים הללו מהו, אתיא כהדא, כל מקום שנאמר חקה תורה – מעכב ^קנבר"ל כל מקום שנאמר או חקה או תורה מורה על העכוב בדיעבד, וכאן כתיב זאת תורת לכן מעכב, שאם קנא לה מתוך סבות אלו אין קנויו קינוי. ושיטת הבבלי מנחות י"ט א' דלעכב בעינן שיהיה כתוב תורה וחקה, אבל תורה לבד אינו מעכב, וכפי הנראה דחה הרמב"ם כלל זה דירושלמי מפני מסקנת הבבלי ופסק פ"ד הי"ח מסוטה דאם עבר וקנא באחד מדברים אלו קנויו קנוי, ודברי הכ"מ שם דחוקים לדעתי. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"א) אשה תחת אישה. מה ת"ל, להקיש איש לאשה ואשה לאיש, לומר, שכשם שאם היה הוא סומא לא היה משקה אותה כך אם היתה היא סומא לא היתה שותה, וכשם שאם היתה היא חיגרת וגידמת ואילמת לא היתה שותה, כך אם היה הוא חיגר וגידם ואילם לא היה משקה אותה ^קנגהא דאם היה הוא סומא לא היה משקה מבואר לפנינו לעיל בפ' י"ג בדרשה ונעלם מעיני אישה, והפרטים לגבי דידה מבואר לפנינו לעיל בפסוק י"ח ובפסוק כ"ה, וצ"ע שלא נקט גם חרש, לפי המבואר לעיל בפסוק כ"ב שהחרשת אינה שותה, וי"ל. .
(סוטה כ"ז א׳ ב׳) תחת אישה. ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה – פרט לארוסה ושומרת יבם ^קנדכשקינא להן ארוס או יבם, ומיהו לא נתמעטו רק משתיית מי סוטה, אבל לענין איסור נאסרו עליו כשנסתרו, ואע"פ דבעלמא קיי"ל שומרת יבם שזנתה מותרת ליבם [ע"ל פ' י"ג], אפ"ה אבדה כתובתה, משום דמעצמה גרמה שתאסר עליו מדנסתרה אחר קנוי, וכבר בארנו לעיל ריש פ' י"ב רבוי ארוסה ושומרת יבם לקנוי, ועיין מש"כ לעיל פ' כ' בדרשה מבלעדי אישך. וטעם הדיוק מלשון אשה תחת אישה פשוט הוא דלשון זה מורה ביושבת תחתיו, ולא כן ארוסה ושומרת יבם. .
(שם כ"ג ב׳) ועשה לה. לה – לשמה, מכאן למגילת סוטה דבעינן כתיבה לשמה ^קנהואע"פ דהאי לה לא כתיב בענין כתיבה, אך מדכתב זה בסוף כל המעשים, ממילא גם כתיבה בכלל שצריך לשמה. .
(סוטה י"ח א׳ ברש"י) את כל התורה. השקאת סוטה כשרה כל היום, מאי טעמא, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה, וכתיב התם (פ' שופטים) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט, מה משפט ביום אף תורה ביום ^קנווהא דמשפט ביום ילפינן מדכתיב בפ' פינחס והיה ביום הנחילו את בניו והיתה זאת לכם לחוקת משפט מה נחלה ביום אף משפט ביום, כפי שיתבאר שם, וכיון דמצות השקאת סוטה ביום ממילא כשרה כל היום ע"פ הכלל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. .
(מגילה כ׳ ב׳) את כל התורה. וכתיב התם (פ׳ שופטים) על פי התורה אשר יורוך, מה התם בשבעים ואחד אף הכא בשבעים ואחד, מלמד שהיו מעלין אותה לב"ד הגדול בירושלים ^קנזטעם העלתה לב"ד הגדול י"ל דהוא כדי לאיים עליה שתודה ולא יצטרך למחוק את השם, כאשר כן היו עושין לתכלית זה כמה דברים, כמבואר לפנינו בהמשך הפרשה. .
(סוטה ז׳ ב׳) את כל התורה. אמר רבא, מגילת סוטה שכתבה בלילה פסולה, מאי טעמא, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה, וכתיב התם (פ׳ שופטים) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט, מה משפט ביום אף מגילת סוטה ביום ^קנחעיין מש"כ באות קנ"ו וצרף לכאן. .
(שם י"ז ב׳) את כל התורה. תניא, מגילת סוטה שכתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת פסולה, דכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ^קנטר"ל שכתב אות אחת ומחקה וחזר וכתב אות שניה ומחקה וכן להלאה וחשב בזה לקיים גם מצות מחיקה, פסול. וטעם הדבר משום דכך משמע ליה הלשון כל התורה הזאת, עד שתהא כתובה כולה כאחת. .
(שם י"ח א׳) ונקה האיש מעון. ת"ר, ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, בזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, לפיכך משרבו המנאפים פסקו המים המרים ^קסדריש כן משום דקשה ליה איזה עון נשא הבעל שעתה הוא מנוקה ממנו, כמ"ש ונקה האיש מעון, ולכן מפרש דמאמר זה ונקה האיש מעון הוא מאמר תנאי, ור"ל ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ונקה האיש מעון, ר"ל לכשיעשה לה הכהן את כל סדר התורה הזאת והאיש מנוקה מעון, אז האשה ההיא תשא את עונה, אבל אם יעשה לה התורה הזאת והאיש איננו מנוקה מעון אז לא תשא האשה את עונה, כלומר אז אין המים בודקין אותה.
והנה דרשה זו באה בכ"מ בש"ס, כמצויין במסורה, ובכולם פירש"י שהפי' מנוקה מעון היינו שלא בא עליה בעלה אחר שנסתרה, שהתורה אסרה עליו כדכתיב והיא נטמאה, רק כאן בסוגיא פירש שהפי' מנוקה מעון הוא בכלל שלא בא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל, בין באשה זו בין באשה אחרת, וכן פי' הרמב"ם בפ"ב ה"ח מסוטה, וכבר העיר המל"מ בחילוקי פירושים אלו והנוגע לדינא, וכן כתב בנמוקי רמב"ן.
אבל באמת לדעתי אין דרוש לעשות מחלוקת פירושים בזה, יען כי באמת פשטות הענין בודאי מורה כפירש"י בסוגיא כאן וכפי' הרמב"ם, שהרי בסוגיא כאן מביא ענין זה לראיה על ביטול מים המרים משרבו המנאפים סתם, וגם כן מוכח ממה דמסמיך עוד ענין דרשה זו על פסוק דדברי קבלה (הושע ד') לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם [הגברים] עם הזונות יפרדו, הרי דבכל הנאופים איירי, אלא דצ"ל דגם עון זה שבא עליה בעלה אחר שנסתרה ג"כ בכלל זה, דגם זה הוי בכלל אין מנוקה מעון, אחרי דגם זה עון הוא, ומאי נ"מ, וא"כ אין כאן כל מחלוקת, ודו"ק. .
(שם מ"ז ב׳)

מאמרים על הפרק

קשה זיווגן כקריעת ים סוף

מצות הוידוי או מצות התשובה

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק